ולוג
קלפים על השולחן: קונפליקטים זה דבר מבאס. תחושת הבאסה שאנחנו מרגישים תלויה הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים בהתנהלות של הצד השני או בתוצאה העגומה ויותר במרכיב אחר שתלוי אך ורק בנו.
"אקדח" היא מילה טעונה (… :-)) בכל מה שקשור לתקשורת בכלל ומו"מ/קונפליקטים בפרט. בסרטון אני מסביר מהו אקדח, איך נכון להתשמש בו ולאיזו מטרה.
מי לא מכיר את הצורך הכל כך אנושי של להרגיש צודק (ולומר את זה לצד השני!) במהלך קונפליקט. הצורך הזה כל כך חזק שהוא גורם לנו להתרכז בניגוח הצד השני ו/או בהצדקת נקודת המבט שלנו ובכל לפספס את המטרות שלנו בקונפליקט הנתון
יש סוד בכל מה שקשור לשכנוע ולא משנה את מי אתם מנסים לשכנע ובאיזה נושא.
"שיחות קשות" הוא מושג שמטיל צל ביומנו של כל מנהל שנדרש לנהל אותן… בגלל הקושי, מנהלים נוטים לדחות את ביצוע השיחה הקשה. רק ששיחות קשות, כמו חורים בשיניים, לא נעלמות אלא הופכות לטיפולי שורש…
כל כך אנושי וכל כך מזיק – הצורך שלנו להחזיר לצד השני. איך אמר קונפוציוס "לפני שאתה יוצא למסע נקמה, תחפור שני קברים…" – הנזק שאנחנו גורמים לעצמנו הוא גדול, האם הוא שווה את ה"להחזיר"…?
על המהפכה המשפטית שמטלטלת את המדינה בחודשים האחרונים מזוית של מו"מ וקונפליקטים
הקשבה, כולנו מבינים (או לפחות אומרים שאנחנו מבינים…) כמה היא חשובה רק שבדרך משהו מתפספס לנו ואנחנו מוצאים את עצמנו לא מקשיבים. הנה כמה תובנות בנושא.
אנשים מתבלבלים בין שלושה מישורים שונים: קבלה, הבנה והסכמה. הראשון הוא תנאי הכרחי לתקשורת בכלל ובטח ובטח במהלך קונפליקטים ואילו השנים הנותרים הם בחזקת "בונוס".
האופן – איך שאנחנו אומרים את הדברים, חשוב לרוב הרבה יותר מהתוכן – מה אנחנו אומרים. נחשו איך האופן שלנו נראה/נשמע בקונפליקטים…?
אחת הטעויות הבסיסיות בניהול קונפליקטים היא הצורך שלנו לגבש סביבנו "הסכמה רחבה" – להקיף את עצמנו באנשים שתומכים בדעתנו ("אנחנו בסדר, הצד השני לא …"). בואו תראו למה זו טעות.
אחת מנקודות המוצא הקריטיות בניהול תקשורת בכלל וקונפליקטים בפרט מתבססת על העיקרון "קיים = לגיטימי". מכירות, שירות, פתרון בעיות, הנעה והשפעה – כל אלה מתבססות על העיקרון הזה.