בפוסט הקודם (קביעת גבולות – חלק 1 אותו תוכלו לקרוא כאן כתבתי:
- על התנאים ההכרחיים ליצירת גבול (= אמין, עקיב, אחיד, בעל רציונל ובהלימה לסיטואציה).
- שכדי שגבול יהיה אפקטיבי הוא זקוק ל"אקדח" שיהיה מוצמד אליו.
- ניהול קונפליקטים, ובכלל זה קביעת גבולות ושימוש באקדחים הם תהליך שדורש חשיבה מקדימה – ניהול אסטרטגי.
- שאקדח אמור להישאר בנדן ולא להישלף! כלומר, ברגע ש"יריתם" באקדח הוא איבד מכוחו!
אבל מהו בכלל "אקדח"? על מנת שדבר מה ייחשב ל"אקדח", הוא צריך לענות על שלושה תנאים מצטברים:
- הוא יסב נזק אמיתי לצד השני. לומר לילד כי אם לא יסדר את החדר שלו, לא ינקו לו את החדר, לא מהווה אקדח. האמינו לי מניסיוני האישי ומניסיונם של הרבה מאוד הורים ששיתפו אותי בכך…
- הצד השני יודע על קיומו (אין משמעות לאקדח חבוי). המטרה היא כאמור לגרום לצד השני לכבד את הגבול ו"אקדח" הוא התנאי לתקפותו של הגבול הזה. איך מיידעים את הצד השני על קיומו של "אקדח" מבלי לעורר את תגובת "החזה השעיר" (="על מי אתה מאיים!?") הוא אתגר בפני עצמו.
- צריך להיות לכם האיבר הנדרש לעשות שימוש באקדח. במילים פשוטות, אם אין לכם "ביצים" לירות, אין לכם אקדח…
מהתנאי השני – הצד השני יודע על קיומו של האקדח – נגזר עיקרון קריטי "באקדוחנות": אקדח הוא כלי טאקטי ולא כלי ראקטיבי! כלומר, לאיים כתגובה לכך שהדרישה שלכם לא נענית היא פעולה שגויה מיסודה והאקדח, לא רק שלא יעורר בצד השני את הרצון לקיים את בקשתכם אלא הוא אף יגרום לו להתקומם אל מול האקדח ולהתריס עליו. כן, כן… שימוש שגוי באקדח הופך אותו לבומרנג וזה בדיוק מה שאתם זורקים כאשר את מנופפים באקדח באופן תגובתי ולא כתוצאה מהליך מתוכנן.
אומר את זה שוב כי עבור לא מעט הורים, זו חבטה לפנים: זה לא הילד, זה אתם! אתם מעודדים אותו להתריס בכך שאתם מתנהלים… אומר זאת בעדינות, בצורה "לא חכמה".
בעיה קריטית נוספת שנובעת משימוש ראקטיבי באקדח – דהיינו ללא תכנון וחשיבה מקדימה אלא כתגובה אימפולסיבית אל מול סירוב – היא שמכוון שלא באמת בחנתם את ההשלכות של השימוש באקדח, אין לכם לרוב את "הביצים" לעשות בו שימוש אחרי שאיימתם בו… ואם יש לכם, אז סמוך לאחר מועד "הירייה" יתחילו לעלות בכם רגשות האשם, מה שגורם לרוב ההורים לסגת מהאיום…
ומכוון שילדים הם בעלי חושים של נמיות – הם יודעים מיד שהאקדח שלכם לא טעון או שאתם עווארים שלא באמת מסוגלים לפגוע אתו – ואז…. סורי גייז, האמינות שלכם התפוגגה! נסו לאיים בפעם הבאה ותראו מי (לא) סופר אתכם… סמכות הורית מישהו…?
השימוש השגוי באקדחים לא נגמר בכך שעושים בהם שימוש ראקטיבי. אקדח אינו, אני חוזר אינו, אמצעי כפייה על מנת שהצד השני יעשה את מה שאתם רוצים! זה השימוש הנפוץ שלו וזו גם הסיבה, כפי שהראיתי קודם, לכך שהוא אינו יעיל! אקדח הוא אמצעי להזמין את הצד השני לדיאלוג בו גם האינטרסים שלו יקבלו מענה! לעשות שימוש באקדח על מנת שילדכם יסדר את חדרו אינה קביעת גבולות הורית כי אם בריונות הורית… כלומר, אם הילד שלכם "מנפנף" אתכם (ואם זה עדיין לא קרה, תנוחו, זה יקרה במהרה…), האקדח הוא אמצעי להביא אותו לשולחן המו"מ. רק שכמו בכל מו"מ, גם לילד יש רצונות שהפתרון חייב לתת להם מענה.
אז איך כן? הסיבה שהורים עושים שימוש שגוי באקדחים נובעת כאמור מכך שאינם מגבשים לעצמם אסטרטגיה ברורה להתנהלות מול הילדים שלהם (ומנהלים, מול הכפיפים להם) ולכן נדרש לתכנן את השיחה כדי לעשות שימוש מושכל, אם בכלל יהיה צורך, באקדח.
בואו נחזור אל השיחה (אם בכלל אפשר לקרוא לה כך…) מתחילת הפוסט הקודם על האמא להגדיר את המטרות שלה מראש (רמז: "אני רוצה שתסדר את החדר שלך" היא לא הגדרה מדויקת של מטרות…) ואז להזמין את "התכשיט" לשיחה בה גם הצד שלו יקבל מקום. "האקדח" הוא אמצעי להשגת שני דברים:
- להביא את הילד לשולחן המו"מ. זה יכול להישמע כך: "בוא נדבר, חשוב לי שנמצא פתרון שמתאים גם לך. אם לא נדבר אאלץ ___ מה שממש לא בא לי לעשות אז באמש'ך, בוא נדבר…".
- לאחר שישבתם וגיבשתם פתרון, האקדח יבטיח את קיומו – האקדח מייצג את מה יקרה אם מישהו מכם (כן, כן קראתם נכון, האקדח מכוון אל הילד כמו גם אליכם… זוכרים שאחידות היא אחד התנאים לקיומו של גבול…?) יפר את המוסכם.
זוכרים שנעתם באי נוחות כשהזכרתי את המילה "אקדח" בהקשר לקביעת גבולות? לזה לדעתי התכוונו חז"ל ב-"חושך שבטו שונא בנו". רק שבהפוך על הפוך, השימוש (המושכל) ב"אקדח" מביא לרוב לכך שלא יהיה בו צורך כלל.
מענין אתכם? אחלה, הציצו בספרי “Negotiation Tactics – Levers, Guns & Sanctions: Pre-Negotiation Moves to Bring Reluctant Parties to Collaboration”