-"כמה פעמים צריך לבקש ממך לסדר את החדר! באימש'ך, כבר לא רואים את הריצפה…"
-"די אמא נו… אסדר עוד מעט… ואווי, את חופרת…"
-"חופרת? חופרת?! בוא אני אראה לך חופרת, תן לי את הכבל של המחשב!"
מכמות הפעמים הרבה שדיאלוג מעין זה נשמע, ניתן בנקל לחשוב שהמשתתפים בו נהנים מקיומו כי אחרת, למה לחזור עליו בתדירות כזו… שהרי, את תוצאות המבוקשות היא לא מניב…
אז למה השיחה הזו חוזרת כל כך הרבה אם היא רחוקה מלהיות מהנה ורחוקה באותה מידה מלהיות אפקטיבית? כי אנשים אינם מתייחסים לקונפליקטים באופן אסטרטגי דהיינו מגדירים לעצמם את המטרות שלנם ובונים תוכנית פעולה (המערבת מן הסתם גם את הצד השני…) כדי להשיג אותן.
באופן ציורי, אנשים מנהלים קונפליקטים קצת כמו שחתולים חוצים את הכביש: על החיים ועל המוות…
גבול הוא אמצעי (בדגש על אמצעי – כלי כדי להשיג דבר מה) שמטרתו לגרום לאדם לפעול בדרך מסוימת. כשהגבול – בין אם הוא מוחשי (פיזי) או בלתי מוחשי (תפישתי) – בלתי ניתן לחצייה, אזי אין לאדם את הברירה אלא להתנהל בתוך הגבולות. יש גבולות פנימיים – כמו ערכי מוסר למשל – אשר מחייבים מתוקף ההשלכות הפנימיות שיש להם (איך ארגיש עם עצמי במידה ואפר אותם) ויש גבולות חיצוניים – כמו חוקים למשל – אשר מחייבים מתוקף ההשלכות "החיצוניות" שיש להם (ענישה למשל).
כאן אעסוק בהתוויית גבולות חיצוניים – גבולות המניעים אנשים אחרים לפעולה (או להימנעות מפעולה).
קלפים על השולחן: כדי לגרום לאדם לפעול בגבולות שנקבעו, ואני מתייחס לפעולה שזקוקה לדרבון (לסדר חדר למשל) או לניהול (לנשום קצת שלא דרך הסלולארי למשל) – דהיינו דברים שאנשים לא ששים לעשות – צריך להיות מוצמד "אקדח" לגבול. מטרת ה"אקדח" (ורק כדי להסיר כל ספק, אני מדבר באופן מטאפורי כן?) היא להבהיר לצד השני, מראש (וזו נקודה חשובה מאוד – מ ר א ש) את ההשלכות של חציית הגבול. במילים פשוטות, לא מספיק שיהיה כתוב "עצור! גבול לפניך" אלא הכרחי שבנוסף יהיה מוצמד שלט של "שדה מוקשים" כדי שיהיה ברור למה לא כדאי לחצות את הגבול.
אני יודע, בכל פעם שאני מדבר על "אקדחים" בהקשר לגבולות בכלל, ובהקשר של גבולות מול ילדים בפרט, אנשים נעים באי נוחות בכיסאות שלהם. זה די מובן כי "אקדחים" הם לא דבר שהיינו רוצים לקשר לחינוך. מניסיוני, מבלי להיות מודעים לכך, אנשים (ובכלל זה גם הורים…) משתמשים באקדחים הרבה מעבר מכפי שהם מודעים (ו/או היו מוכנים להודות), באופן שגוי והרבה מעבר למה שצריך.
כן, כן יאנוש קורצ'קים שכמותכם, אני יודע… "צריך להניע ילדים באמצעות הגזר ולא המקל" וזה כמובן בדיוק מה שאתם עושים בכל פעם שהילד שלכם לא רוצה לסדר את החדר, להכין שיעורים, לעזור במטלות הבית, (או סביר להניח יותר, כל השלושה)…
כאילו חליק, הורה שלא מצא את עצמו מנהל את השיחה איתה פתחתי את הפוסט הזה כמה וכמה פעמים, שירים את היד… כן, ככה חשבתי…
אני לגמרי מקבל את עדיפות הגזר על פני המקל רק שלגזר יש משמעות (וערך) אם הוא מגיע בצמוד למקל. כי, מה לעשות, לא תמיד ניתן להציג את המטלה כ"ערמה של גזרים" ואז המניע לפעולה לא יהיה הגזר אלא המקל שמגיע אתו. בהקשר הזה, חביב עלי המשפט המיוחס לאל קפונה: "הרבה יותר קל להשיג את מה שאתה רוצה עם מילה טובה ו… אקדח מאשר בלי אקדח"
לגבול יש משמעות כאשר הוא עונה על כל התנאים הבאים:
- אמין – אם אמרתם "ש…" אז כשמגיע ה"ש…" אתם חייבים לקיים את שאמרתם אחרת האמינות שלכם תצנח בשנייה הזו לרצפה ובפעם הבאה יתייחסו אליכם כאל קוראי "זאב, זאב".
- עקיב – אם הגבול מקוים לפרקים – פעם כן ופעם לא – זה לא גבול. גבול הוא קו רציף, לא קו מקווקו.
- אחיד – נכון לכולם ללא "מעמדות". אם אתם רוצים שה-"פרולטריון" יקיים את הגבול, אז גם "המלכים" מחויבים לו. (ביאור: "פרולטריון" = הילדים שלכם, "מלכים" = אתם). גבול אמור להפוך להיות נורמה התנהגותית כך שאם יעורר מרמור בקרב ה"פרולטריון", זה רק עניין של זמן עד שתהיה הפיכה.
- הוא צריך להיות בעל רציונל (בשונה משרירותי) ובהלימה לאירוע. בהקשר הזה "קינוח רק אחרי סיום הירקות" – סבבה " אם לא תאכל, תבוא סופרנני" – פחות.
נקודה סופר חשובה בהקשר של "אקדח" כמתלווה ומתקף את הגבול: הוא אמור להישאר בנדן ולא שתעשו בו שימוש! זוכרים את המשפט מ"הטוב, הרע והמכוער": If you want to shoot, shoot! Don’t talk? בכך שבחרתם לדבר (ולרוב זו אכן הדרך המדויקת ביותר להשגת מטרותיכם) מאשר לירות באקדח, אמרתם בעצם שהשיחה היא אמצעי טוב יותר להשגת מטרותיכם מאשר לצאת לקרב אקדחים. לכן, עצם השימוש באקדח היא הודאה בכישלון להניע את הצד השני לקיום הגבול שלא באמצעות האקדח.
אקדח, ועל כך ארחיב, בפוסט ההמשך הוא כלי טאקטי – זה לא כלי "שנדחפים" לעשות בו שימוש כי הצד השני לא נענה לדרישותיכם אלא כלי שמטרתו להביא את הצד השני להידברות עניינית בה גם האינטרסים שלו יקבלו מענה.
בפוסט ההמשך אתאר מהן הדברים ההכרחיים לכך שדבר מה יהפוך לאקדח, מהם הטעויות שמנהלים והורים עושים (שגורמות לאקדחים לא להיות יעילים וגם הוציאו להם שם רע) ואיך לנהל את הדברים אחרת.
מענין אתכם? אחלה, הציצו בספרי “Negotiation Tactics – Levers, Guns & Sanctions: Pre-Negotiation Moves to Bring Reluctant Parties to Collaboration”