אחד מדפוסי ההתנהגות שמשקפים את חוסר הרציונליות האנושית הוא דחיינות.
קצת כמו פעוט שחושב שכשהוא עוצם את עיניו ולא רואה אנשים אחרים, הם לא רואים אותו, כך גם אנשים בוגרים: אם אני לא רואה את הבעיה, היא לא "רואה" אותי…
אחד המשפטים שמתארים באופן מדויק את הטרגדיה שבדחיינות הוא המשפט "או שתלך לרופא השיניים שלך או שתזחל אליו…". יש משפטים שמתארים התנהלות צפויה (ולא, "אכלת פלפל, שתה מיץ", המשפט שבני דורי גדלו עליו, הוא לא אחד מהם…) כוונתי ל-"מה שלא בקטן, יהיה בגדול" שנכון לבעיות בכלל ולקונפליקטים בפרט – לא תטפל כאשר הבעיה קטנה, תאלץ לטפל כשהיא גדולה. או, בהקשר לבריאות השיניים: חורים לא נעלמים, הם הופכים לטיפולי שורש…
העניין הוא שמנגנון ההגנה שטבוע בדפוס הדחיינות הוא כל כך חזק שכל הדיבורים הרציונאליים לעיל – קטן שהופך לגדול, רופאי שיניים ושאר דברים מפחידים – לא יכולים להוות מוטיבציה להתמודדות.
דחיינות היא דרך פעולה להתמודדות עם קושי, שלרוב עטוף בחרדה. חוסר היכולת לעמת את הקושי מוביל לדחיית הטיפול בבעיה וכאן הטרגדיה כי חוסר ההתמודדות לא רק שלא פותר את הבעיה אלא בדרך כלל מחריף אותה.
לאורך השנים ראיתי איך מערכות יחסים בין בני זוג, בין הורים לילדיהם או בין מנהלים וכפיפיהם נהרסות כי שיחה קשה נדחית ונדחית… כאמור, מכוון שהקושי הוא רגשי, לדבר על המחיר האדיר שאנשים משלמים על דחיית ההתמודדות עם הקונפליקטים שלהם (מכאב רגשי, דרך הרס מערכות יחסים ועד אובדן הזדמנויות עסקיות) לא רק שלא יעזור, אלא אולי אפילו יגרום נזק כי יעצים את תחושת התקיעות.
ניטשה אמר כי "אהבה פוחדת משינוי יותר מאשר מהרס" – אנחנו מוכנים לשלם מחיר גבוה ולו על מנת לדבוק במוכר – כן, עד כדי כך מנגנון ההגנה הזה חזק…
מכוון שהדחיינות מונעת מ"דלק רגשי" – המוטיבציה לדחות ולא לטפל בבעיה היא רגשית ולא שיכלית – צריך להתמודד עימה במישור הרגשי ולא הרציונלי. באופן מטאפורי, צריך לרוקן את "מיכל הקושי הרגשי" ובכך להעלות את יכולת העימות – את היכולת להתמודד עם הקושי.
יכולת עימות – Confrontational ability – היכולת להתמודד עם הקשיים הפנימיים שלנו והרגשות הקשים שהם מעלים בנו – היא אחת ממיומנויות החיים החשובות. בעיות נוצרות בחיינו כל הזמן והיכולת שלנו להתמודד עימם תקבע לא רק איך החיים שלנו יראו אלא גם מה יהיה מפלס החרדה בו נתנהל.
יש מגוון דרכים ל-"ריקון מיכל הקושי הרגשי" – להוריד את מפלס החרדה ומכאן להעלות את יכולת העימות (וגם הפוך: להעלות את יכולת העימות ומכאן להוריד את מפלס החרדה). כחסיד הגישה הביהביוריסטית, אציע כאן את כלי התרגול.
דמיינו שאתם לנים בעיר בה מעולם לא ביקרתם קודם כשלמחרת בבוקר עליכם להגיע לפגישה חשובה. מכוון שהפגישה מתקיימת במרכז העיר, אין מצב שתיקחו מונית או אובר ולכן החלטתם לצעוד מבית המלון שלכם אל מקום הפגישה. באפשרות הראשונה, יצאתם בבוקר הפגישה מבלי שהתכוננתם ואילו באפשרות השנייה החלטתם ללכת את הדרך באחה"צ שלפני הפגישה או שלמדתם את המסלול באמצעות גוגל מפה. ללא ספק, באפשרות השנייה – בה סימלצתם (מלשון סימולציה) את המצב לפני – הלכתם את הדרך – תרגישו הרבה פחות חרדים, תוכלו ללכת בנינוחות ואולי אפילו לעצור לקנות לעצמכם לאטה! הדרך, שתהיה מלחיצה באפשרות הראשונה בה לא התכוננתם, עשויה להיות אפילו מהנה באפשרות השנייה בה הלכתם את הדרך פעם אחת לפני "הדבר האמיתי".
תרגול שיחה קשה, בין עם עצמכם או, עדיף, עם מישהו, מאפשרת לכם לחוות את הקושי בסביבה מוגנת (זה הרי לא הדבר האמיתי אלא רק סימולציה שלו) ובכך להקטין את החרדה שלכם. אם אין לכם "מישהו" שאתם מרגישים מספיק בנוח לתרגל איתם, תרגלו לבד רק דאגו לעשות זאת בקול – ממש לדבר את הדברים – לשמוע את עצמכם אומרים את הדברים בקול כפי שתגידו אותם לצד השני.
כבר לאחר הפעם הראשונה של ההכנה לשיחה תחוו ירידה משמעותית ברמת החרדה ועלייה בתחושת המסוגלות שלכם לקיים את השיחה. אם מפלס החרדה עדיין גבוה, תרגלו עוד עד שתרגישו הקלה מספקת כדי לצאת לפעולה.
בנוסף להורדת חסמי הכניסה לשיחה הקשה, ההכנה שתעשו גם תשפר את עצם השיחה עצמה הן בהקשר של מה שתאמרו והן בהקשר של איך שתאמרו את זה. התרגול המקדים ימקד אתכם כך שהמסרים שלכם יועברו ביתר דיוק והרגש, שנושא השיחה מעלה בכם (לא סתם זו "שיחה קשה"), יפחת בגלל שאתם ממוקדים יותר.
היה לכם מעניין לקרוא? מעולה רק שזה לא מספיק… יאללה לתרגל! יש לכם שיחה קשה שאתם דוחים, סמלצו אותה עד שתוכלו לקיימה! ב ה צ ל ח ה !