אני גר בשכונה שלווה, סוג של חצי כפר בתוך עיר. מידי פעם חולפת מכונית
ברחוב כך שרוב הזמן ממש שקט ואפשר לשמוע ציוץ של ציפורים (כיף), נביחות של כלבים
(פחות כיף) הא, וגם את השכנים (עוד פחות כיף…). לפני כמה ימים שמעתי מהבית הסמוך
(וכן, זה באמת היה מהבית הסמוך… אם אתם עוקבים אחרי הפוסטים שלי, אתם יודעים
שאני לא מסתתר מאחורי 'הבית הסמוך' כדי לדבר על הקונפליקטים בבית שלי…) את
האמירה: "אני לא מוכנה שתעשה את זה
שוב!" אוקי, חשבתי לעצמי, אז מה את כן מוכנה שהוא יעשה…?
שפה שלילית היא שפה מסרסת. "אמא לא מוכנה שתלך צפונה!" אז…
מה זה אומר…? שדרומה, מותר לי ללכת?
ואולי מזרחה או מערבה… ? מכוון שה-"לא" לא אומר דבר על ה-'כן', לא
ברור מה כן אפשר לעשות ולכן נמען המסר פשוט יעמוד במקום…
רוצים לגדל ילדים מועצמים? רוצים להנהיג את האנשים שאתם מנהלים? דברו
חיובי! וכשאני מדבר על 'חיובי' אני לא… (:-)) מדבר על לראות את חצי הכוס המלאה
אלא לניסוח הדברים במושגי 'כן'.
למה 'כן' ולא 'לא'? אדגים באמצעות תרגיל קצת אכזרי שאני עושה לפעמים
בסדנאות שלי. דמיינו, אני אומר למשתתפי הסדנה קצת לפני ארוחת הצהרים, שבחדר הסמוך
עורכים עכשיו שולחן. מניחים מפה לבנה ועליה שמים את הדברים שאתם הכי אוהבים
לאכול… סלסלה של לחמים ומאפים שהרגע יצאו מהתנור, מגש של ירקות טריים, פלטת
גבינות, נתחי בשר עסיסיים.. ולצד זה את השתייה האהובה עליכם, מים קרים, מיצים
טבעיים שזה עתה נסחטו, כוס של בירה או יין… "רואים את התמונה?" אני
שואל את הקבוצה? "ברור!" הם עונים לי בעודם בולעים את הרוק ומנסים
להשתיק את הקיבה המקרקרת שלהם… "מעולה," אני אומר להם, "עכשיו
בבקשה אל תחשבו על הדבר שהכי בא לכם לאכול שנמצא אך בחדר הסמוך… הי! אמרתי לא
לחשוב על זה!" אני אומר להם בחיוך מרושע… גם אתם, כמו משתתפי הסדנה, לא רק
שאינכם יכולים שלא לחשוב על מה שביקשתי אלא גם ריר ממלא גם הפה שלכם… למה? כי
המוח האנושי יכול לנוע אל משהו ולא הרחק ממשהו. המוח שלנו נכנס ללופ כשמדברים אליו
בשלילה – מה לא לחשוב או מה לא לעשות – ולכן
ככל שננסה 'לא' לעשות משהו, אותו 'משהו' יינעץ עוד יותר חזק בראשנו…
לא אחת אני שומע מהורים/מנהלים, כשהם מתארים לי קונפליקט שיש להם עם
אחד הילדים/עובדים שלהם, את המשפט הבא: "אני אומר לילד/עובד שלי לא לעשות
משהו והוא עושה לי בכוונה!"… אני מחייך לעצמי וחושב: שני כשלים במשפט אחד.
הראשון, העובדה שהדובר משוכנע שהוא מרכז ההתרחשות ואם דבר מה קורה אז זה ביחס
אליו. והשני, שהדובר מתפלא שדבר מה שלא רצה קורה, כשעצם הדיבור השלילי שלו, הוא זה
שגרם לדבר לקרות…
זה כאילו שאאשים אתכם שעשיתם לי דווקא כשביקשתי מכם לא לחשוב על האוכל
הטעים…
להגדיר את המטרות שלנו באופן שלילי (שזה קצת אוקסימורון כי מטרה חייבת
להיות מנוסחת באופן חיובי אחרת היא אינה מטרה…) מקבל ביטוי מעבר לכך שזה מכניס
את המוח שלנו ללופ, זה אשכרה גורם לדברים הלא טובים לקרות בפועל. בקורסים לנהיגה
מקצועית מלמדים את הנהג להתמקד בדרך – לאן שהוא רוצה שהרכב (מכונית או אופנוע)
ינוע אל ולא אל המחסום. כלומר, בעיקול חד ההוראה היא להסתכל אל המשך הדרך ולא אל
גדר ההפרדה. למה? כי לאן שהעין מופנית לשם יפנו גם הידיים שאוחזות בהגה/כידון.
תפנה את העין אל המכשול, הידיים ייקחו אותך לשם, תפנה את המבט אל המשך הכביש,
והידיים ייקחו אותך לשם…
נחשו איך אנחנו מגדירים את הרצונות שלנו בקונפליקטים! יאפ, בשלילה! זוכרים
את המשפט מהבית ממול – "אני לא מוכנה שתעשה את זה שוב!" – פלא
שקונפליקטים נוצרים ומסתבכים…?
כאמור ניסוח חיובי לא (:-)…) קשור להתמקדות בחצי הכוס המלאה או גישה
אופטימית לחיים. שפה חיובית היא שפה שמדברת על מה אנחנו כן רוצים שיקרה – ומכאן זו
שפה בריאתית (מלשון 'לברוא'). במקום, למשל, לומר "אני לא מוכן שתאחר"
לומר "אני מבקש שתגיע בזמן". די נו, זה נראה לכם הבדל סמנטי…? רוצים
שוב את התרגיל עם האוכל כדי להיזכר כמה זה מהותי…?
שפה חיובית היא שפה של הנעה – היא גורמת לאנשים לנוע קדימה כי ברור
להם לאן הם כן צריכים ללכת. לעומתה, שפה שלילית שהיא שפה של מניעה ולכן יש לה מקום
במצבי קיצון בהם אנחנו מבקשים מדבר מה רע לקרות, למשל "אל תכניס את המסרגה
לתקע!". הטרגדיה היא שאנחנו מרבים להשתמש בשפה שלילית ומכאן יוצרים ומעצימים
בעיות שלא היו נוצרות אם היינו מנסחים את הדברים מלכתחילה באופן חיובי.
הדרך להתיר קונפליקטים, בדיוק כמו לקחת עיקול בכביש, היא להגדיר מה
אתם כן רוצים שיקרה, לאן אתם כן רוצים להגיע. כל ניסוח אחר יוצר/מעצים קונפליקט
ו/או מכניס אותכם בקיר (שזה בעצם אותו הדבר…).
שאלות? צרו קשר