לפני כמה שבועות, במסגרת אירוע חברתי, פגשתי מנכ"ל של חברת בנייה גדולה. החלפנו חוויות, אני על הבניין שאני בונה בליסבון והוא, על עשרות הבניינים שהוא בונה ברחבי הארץ… כשסיפרתי שאני גם מתמחה בפתרון קונפליקטים רמת הקשב שלו עלתה, הוא שאל שאלות והיה ברור שהנושא נוגע בו ברמה האישית.
שור אינף, יומיים אח"כ קיבלתי ממנו טלפון.
"שמע," אמר לי "השותף שלי הוא בחור מדהים, סיפור סינדרלה ממש. הוא נולד למשפחה לא פשוטה בעיר לא פשוטה וכנגד כל הסיכויים בנה את עצמו. הוא התחיל בתור קבלן שיפוצים ועם נחישות של ברקודה, פיקחות של שד וחריצות על, הפך את עצמו לאימפריה עד שלפני כעשור מיזג את החברה שלו עם שלנו ומאז אנחנו גם שותפים, גם מנהלים משותפים וגם חברים."
כחכחתי רק כדי שהוא ידע שאני אתו על הקו וכדי לא לקטוע את שטף דבריו.
"בשנה ומשהו האחרונות, המצב נהייה בלתי נסבל. שלוש מזכירות התפטרו, מנהלים מתוסכלים ומאיימים לעזוב, פרויקטים מתחילים להיתקע, כמות הבלאגנים והקונפליקטים שהוא יוצר אדירה… אתה חושב שאתה יכול לדבר אתו?"
כדי לשלב יועץ, לא כל שכן מגשר, אנשים נדרשים להודות בשני דברים שאנחנו קצת מתקשים להודות בהם: 1. שיש בעיה. 2 שאנחנו לא מצליחים לפתור אותה בכוחות עצמנו. בגלל שתי המשוכות הללו, בדרך כלל פונים ליועץ רק כאשר הבית כבר בוער… עצוב, אבל אנחנו לרוב מבינים שיש צורך בשינוי רק כשהסכין על הגרון שלנו…
"הוא מבין שיש בעיה?" שאלתי את המנכ"ל.
"כן, הדירקטוריון העביר לו מסר שהם ממש לא מרוצים".
אם כן, חשבתי לעצמי, הסכין כבר על הגרון, מעניין אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לו לרצון בשינוי…
כמה ימים אח"כ נכנסתי למשרדו המרווח של בני. על הקיר שמול החלון הגדול היו עשרות תעודות הוקרה לצד עשרות רבות של תמונות של פרויקטים שהסתיימו ותמונות שלו עם כל שועי הארץ והעולם. רקורד מרשים ממש של 40 שנות עשייה.
התיישבנו בפינת ההסבה במשרד ואני חיככתי בחשאי את היד שלי שעדיין כאבה מלחיצת היד שלו.
לקלף את הצד השני כך שייגע בלב העניין, בטח עם איש כמו בני שהיא עטוף בשכבות של רבות של פאסון, זו עשויה להיות מלאכה מורכבת. אני חסיד הגישה הישירה ולכן תיארתי לו בכמה משפטים את מה ששמעתי והשתתקתי כדי לדרבן אותו לדבר.
לאורך השנים, ניסיתי לגבש מודל שיאפשר לי לנבא מי בשלב הזה ילך בנתיב של הכחשה, יאשים את כל העולם רק כדי לא להביט במראה ומי ילך בנתיב ההפוך, של לקיחת אחריות והתבוננות נוקבת (ולא פשוטה) במראה שהמציאות שמה אל מולו. עד היום לא הצלחתי להרכיב מודל כזה.
בני הפתיע אותי. הוא לקח את הנתיב השני.
"אני מתוסכל," אמר לי "כמה זמן עוד נשאר לי להזיז דברים… 5…. 10 שנים…? אני מרגיש שלא הספקתי כלום…"
העפתי מבט בקיר שלשמאלי שהיה מלא בתמונות ותעודות ואמרתי לבני "אם דלת האורווה פתוחה, לא משנה כמה סוסים נכניס למכלאה."
ה"סוסים" במשפט שאמרתי לבני הם ההישגים שלנו, ה"אורווה" היא תחושת המשמעות שיש לנו ו-"דלת הארווה" היא התפישה העצמית שלנו. אם תפישת הערך שלנו היא לא משהו, תהיה רשימת ההישגים שלנו ארוכה ומרשימה ככל שלא תהיה, אנחנו ניוותר בתחושה של חוסר.
כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו דרך הישגים חיצוניים, לעולם נחווה תחושה של "לא מספיק".
מקור כל קונפליקט הוא בחסך פנימי. מכוון שהעיניים שלנו מופנות החוצה, אנחנו נראה את הבעיה בחוץ – בהתנהלות של האנשים הסובבים אותנו. אם נמשיך לנהל את הקונפליקט "בחוץ", אנחנו דנים את עצמנו לשנים של ייסורים מיותרים. אם נבין שמקורו של "הבחוץ" נמצא "בפנים" – שאין צורך להכניס עוד סוסים לאורווה אלא פשוט לסגור את השער – גם נחסוך לעצמנו ולסובבים אותנו סבל מיותר וגם נשים את עצמנו על נתיב של החלמה.
מזווית אחרת – אנחנו יכולים לקבל "הזנה" – תחושת משמעות – מדברים שאנחנו עושים או ממי שאנחנו. באפשרות הראשונה שקע הטעינה נמצא "בחוץ" ובאפשרות השנייה "בפנים".
בני, שהיה בעשור השביעי של חייו התחיל להרגיש ששקע הטעינה החיצוני מתחיל להתרוקן, הדבר עורר בו תסכול וחרדה שיצאה על הסובבים אותו והתוצאה היא קונפליקטים. הדרך היחידה לנהל, ואני מתכוון לניהול אמיתי, של הקונפליקטים הללו היא בכך שבני יחבר ינתק את כבל ההזנה מהשקע בחוץ ויחבר אותו לשקע בפנים – יסגור את דלת המכלאה – בכך שיחזק את תחושת הערך הפנימית שלו.
באופן טרגי, אם בני לא יעשה את השינוי, ההתנהלות שלו עם הסובבים אותו תגרום לכך שהדירקטוריון יעביר אותו מתפקידו מה שרק יחזק את תחושת חוסר הערך שלו והוא יסיים את חייו מתוסכל ומריר. טרגי לכל אדם ובטח כאשר מדובר באיש עם הישגים כל כך מרשימים.
הרעיון הזה נכון לכל קונפליקט ולכל מערכת יחסים – בעבודה, מול החברים ומול בני הזוג והילדים שלנו. איש מהם לא יכול לענות על הצרכים שלנו, רק אנחנו יכולים.
סיימתי לדבר.
בני שתק.
אני שתקתי.
אין לי שעון ולא היה לי נעים להציץ בסלולארי אבל לדעתי שתקנו לפחות 2 דקות.
בעקבות הפגישה, בני התחיל תהליך ייעוץ עם אשת מקצוע. בעיני, אחרי 40 שנה של הישגים מקצועיים מדהימים, היכולת שלו להסתכל פנימה ולצאת למסע לסגירת דלת הארווה, הוא אחד ההישגים היותר משמעותיים של חייו.
מוזמנים.ת לשתף באמצעות: