שיחות קשות מתרחשות לרוב באחד משני מצבים: או שקובעים לנו אותם ביומן – במסגרת שיחות משוב תקופתיות למשל – ואז אנחנו חייבים לקיים אותן או שאנחנו/מישהו אחר מתפוצץ ואז השיחה הקשה נכפית עלינו. בכל אחד מהמצבים שיחה קשה זוכה לשם התואר המעודן "לא כיף".
יש מן הסתם גם אפשרות שלישית שהיא לרוב הטובה מבניהן: ליזום שיחה קשה. למה כדאי להיות פרואקטיבי בקשר לשיחות קשות? פשוט, כי הכלל לגבי שיחות קשות אומר: "או בשירותים או על השטיח בסלון". כאילו, אין ספק שזה יצא, השאלה כמה פשוט (או לא) יהיה לנקות אחר כך.
שיחות קשות נוגעות לנו בנקודות רגישות – דברים כמו דחיה, הזנחה, גבולות, תחושת ערך עצמית וכו' – ולכן שיחות שנוגעות בקושי שלנו יהיו שיחות קשות (עבורנו). מעבר לקושי האישי שעשוי להיות לנו בהעלאת נושא מסוים, אי הודאות לגבי התגובה של הצד השני בקשר לקושי שיש לו בנושא, היא מרכיב נוסף בנטייה לדחות קיום שיחות קשות. לומר לעובד שהוא צריך לשפר את הביצועים שלו אחרת… עשוי להיות קשה עבורנו כי מחייב אותנו לשים גבולות וקשה לצד השני כי עלול לעורר אצלו חוויה של איום/דחיה. לשתף את בן/בת הזוג בצרכים שלא מקבלים מענה יכול להיות קשה עבורנו כי מחייב עמידה על שלנו וקשה לו/לה כי יעלה אצלם תחושת של "לא טוב מספיק". הרגישות הזו – אצלנו ו/או אצל הצד השני – מעלה רגשות קשים וכשאלה עולים, בינגו! נכנס ממד של אי ודאות לשיחה. אי ודאות היא מילה נרדפת לקושי ולכן לא בכדי קוראים לשיחות האלה "שיחות קשות"…
יש שתי סיבות אנשים דוחים יזימת שיחות קשות. הראשונה, האינטואיטיבית מבין השתים, היא שהרע יהפוך להיות גרוע. אם עד עכשיו הרגשנו לא טוב יש סיכוי שיזימת השיחה תחריף את המצב והדברים, בגלל סערת הרגשות שכנראה תתעורר, יצאו משליטה… ייאקס…
הסיבה השנייה שאנשים דוחים שיחות קשות היא שהטוב יהפוך לרע. כאילו, המצב רגוע אז למה לעורר דובים מרבצם…? יהיו כאלה שיגידו שלהעלות נושא קשה שיש בו פוטנציאל של התלקחות כשהכל טוב, זה כמו ללכת לרופא שיניים סתם כי יש לך אחה"צ פנוי… אז זהו, שהמועד הטוב ביותר ליזום שיחה קשה הוא דווקא כשהדברים רגועים. למה? מתי נח בנה את התיבה? נכון, לפני הסערה, לא במהלכה, לפני הסערה.
הנוסחה פשוטה: שיחה קשה + הקשבה = שיחה מקדמת. שיחה קשה – הקשבה = אסון. רוצים לנחש מה הדבר הראשון שבני אדם מאבדים כשהרגש עולה והדברים נעשים אישיים…? נכון, את היכולת להקשיב. כלומר, הקשבה, המרכיב החיוני בניהול אפקטיבי של שיחה קשה היא גם הדבר הראשון שאנחנו צפויים לאבד בניהול שיחה קשה… קשה שלא לדמיין לפעמים את אמא טבע כילדה עם זכוכית המגדלת שממקדת את אור השמש על קן הנמלים…
מכוון שרגשות קשים גורמים לדברים "להדבק" אלינו, לקחת את הדברים אישית ובכך לאבד את היכולת להקשיב נכון ליזום שיחה קשה כשהמצב טוב, כשאנחנו חזקים (יותר). כשהמצב רגוע קל יהיה יותר לנהל את הרגשות שלנו (אם הקושי הוא אצלנו) ואת הרגשות של הצד השני (אם הקושי הוא שלו). לכן, לא זו בלבד שיזימת שיחה קשה כשהכל טוב לא תפגע בהרמוניה בין הצדדים אלא להיפך, בגלל שהיא מתקיימת עם הקשבה (כי כאמור המצב עדיין רגוע), היא תחזק את הקשר בין הצדדים (והדבר נכון למערכת יחסים מקצועית, אישית או רומנטית).
אבל יש עוד דבר שאנחנו מאבדים כאשר אנחנו נמנעים מליזום שיחה קשה. אנשים נוטים לבלבל בין אהבה להסכמה ובין תמיכה למתן משוב. כלומר, אם אני אוהב מישהו (או שאני רק "סתם" בעדו), אני "צריך" להסכים עם נקודת מבטו. הבעיה, שהסכמה עם נקודת המבט של האחר "לוקחת" לו את האפשרות לבחון את נקודת מבטו כי ברגע שהסכימו אתו, נקודת המבט שלו קיבלה אישור ואין לו עוד צורך לבחון אותה. היכולת ליזום שיחת משוב כזו – שלעיתים עלולה להתפתח לשיחה קשה – היא בעיני אחת החובות הבסיסיות שלנו כלפי האנשים בחיינו: לאפשר להם לבחון את עצמם ולהתפתח.
"מה שלא יהיה בקטן, יהיה בגדול" אומר משפט חכם (ונכון…) נוסף. אם לא תיזמו שיחה קשה כשהדברים עוד יחסית קטנים והמצב טוב, היא תתפרץ לכם כשהדברים כבר יהיו גדולים יותר והמצב פחות טוב. כמו שאמרתי קודם: או בשירותים, או על השטיח בסלון. הבחירה היא שלנו.
מוזמנים.ת לשתף באמצעות: