תיקי היא מנהלת אזור באחת מחברות התקשורת. לפני כעשור וחצי ("כשהייתי בת 17 שהרי היום, כבר עשור, אני בת 32…" אמרה לי כשהיכרנו) התחילה בתור נציגת שירות לקוחות ומכוון שהיא אלופת הפלאוורה ( = 'דיבור' בספרדית) ובעלת קסם אישי ממגנט התקדמה עד לתפקידה הנוכחי בו היא נמצא כבר 8 שנים.
תיקי היא דוגמא לעיקרון הפיטרי מונח שטבע לורנס ג'יי פיטר בסוף שנות ה-60. העיקרון אומר שעובד יתקדם עד לתפקיד שאינו טוב בו ושם ייעצר. הקסם האישי של תיקי, היכולת שלה להניע אנשים ולפתור היו הדלק שהטיסו אותו למעלה אך כדי לעלות לגבהים בהיררכיה הארגונית, נדרשים חומרים נוספים מעבר לדלק אותם לא היו לתיקי. וכך, כבר כמה שנים שתיקי משייטת באותו מדרג היררכי… היא היתה מתוסכלת, התפקוד שלה התחיל לחרוק מה שהוביל לפגישתנו.
תיקי סבלה מ'תסמונת הלייקבל' – צורך, בלתי ניתן לרוויה, שיאהבו אותה. הצורך הזה היה כל כך חזק שבמצבים בהם נדרשה לקבל החלטה נכונה אך לא אהודה, היא היתה נמרחת עם ההחלטה, ממסמסת אותה ועושה הכל רק כדי שלא לחתוך.
יש שני מסלולים להתפתחות: להוציא אבנים מהתיק או לחזק את הגוף. "אבנים" הן כל אותם אירועי עבר שיצרו אמונות מגבילות שעטופות ברגש – ה"תיק" שלנו. עם הזמן האבנים הללו נעשות כבדות יותר כי נתפסים עליהם עוד ועוד אירועים באותו האופן שעל מקל שנתקע בגדת הנהר יצטברו עוד ועוד דברים עד שזרימת הנהר תיפגע. נתיב "הוצאת האבנים" היא נתיב דינמי בו מחפשים את האירוע הראשוני – את "המקל" בגדת הנהר – שההבנה שלו "מוציאה את האבן מהתיק".
נתיב חיזוק הגוף הוא נתיב ביהביוריסטי במסגרתו נרכשים כלים ומיומנויות שמקילים על הגוף לשאת את האבנים. מכוון שהאבנים מקבלות את כוחן מתשומת הלב שהן מקבלות מאיתנו, עם הזמן וההתמדה המשקל של האבנים הולך ופוחת.
אני נוהג לשלב בין שני המסלולים כאשר נתיב "הוצאת האבנים" משמש אותי בעיקר להביא את הדברים למודעות – זיהוי התבניות ו/או המחיר שמשולם עובר נשיאותן – ואז בנתיב "חיזוק הגוף" לגבש פעולות שנותנות מענה בטווח הקצר ומחוללות שינוי עמוק יותר בטווח הארוך.
אחרי שהצפתי בפני תיקי את התבנית שלה (ובואו, מדובר באישה אינטליגנטית אז מופתעת היא לא היתה…), הצעתי לה לערוך תרגיל במסגרתו אני אומר לה דברים והיא נדרשת שלא לתת למילים שלי להשפיע – לא "להידחף" על-ידי מה שאני אומר. "יש בלאגן על השולחן שלך" אמרתי לה. עיניה נדדו אל השולחן. "אההה…!" אמרתי בחיוך, "נתת משקל למילים שלי…" תיקי צחקה וניסינו שוב. בפעם החמישית שאמרתי את המשפט, עיניה של תיקי נשארו נעוצות בי – היא נתנה למילים לחלוף דרכה מבלי שנתנה להם משמעות. העליתי את דרגת הקושי: "מדברים עליך בחדר השני…" תיקי מצמצה ויצאה מאיזון ושוב חזרתי על המשפט כמה פעמים עד שהצליחה להישאר מפוקסת. חייכתי והעליתי שוב את דרגת הקושי: "לא אוהבים אותך בארגון…" עיניה של תיקי התמלאו דמעות… בין מחיטת אף לשיהוק, שיתפה כמה מפחיד אותה להרגיש לא אהובה… המשכתי לומר לה את אותו המשפט במשך רבע שעה (!) ולאט לאט ניכר היה שהוא מאבד מכוחו עליה, שעוצמת הכישוף שלו עליה פוחתת… תיקי אולי לא שמה לא אבל תוך כדי הישיבה שלה בכיסא נעשתה נינוחה וזקופה יותר והמתח בחדר הלך ונעלם…
'שינוי' נתפש לא אחת כסינונימי עם 'תהליך ארוך'. יש פעמים שאסימון נופל והשינוי הוא מיידי ויש פעמים, כמעשה סיזיפוס, שזה תהליך מתמשך. עם תיקי הנתיב היה הנתיב השני ועדיין, אחרי 4 פגישות היא דיווחה שהיא מזהה את המקומות בהם היא בורחת מקבלת החלטה קשה ומצליחה, הרבה יותר פעמים מבעבר, "לעשות את הדבר הנכון".
החיוך שלה העיד שהרבה יותר קל לה לשאת את תיק האבנים שלה, שלמרות שהתיק לא ריק, היא מתחזקת ברמה כזו שהיא מסוגלת ליהנות מהדרך.