תנו ציון מ-1 (לגמרי לא נכון) עד 10 (נכון מאוד) למשפט "בחיים צריך להתפשר" ובאמשלכם בלי "תלוי" ובלי התייפייפות של "זה לא 'צריך' להתפשר אלא 'כדאי' להתפשר…" ברמת המצוי ולא ברמת הרצוי, מה המשקל הסגולי שיש למשפט לעיל בעיניכם?
בכל מאות הפעמים ששאלתי את השאלה הזו, ולא משנה אם הנשאלים היו מנהלים בכירים או אנשי צווארון כחול, עובדים שעדיין נושאים עליהם את ריח מחברות האוניברסיטה או כאלה שכבר התחילו לארוז לקראת המעבר ל'אחוזת ראשונים', המשפט הזה מקבל ציון בסביבות ה-8 – 7.
8 – 7 הוא תכלס ציון די הגיוני. אחת לכמה דקות בערך אנחנו זקוקים לעזרתו של מישהו כדי להשיג דבר מה. לא תמיד אותו מישהו משתף איתנו פעולה ולא אחת, אם ניסינו מסע שכנוע ולא הצליח לנו, לא נותר לנו אלא להסיק את המסקנה ש"אין מה לעשות, בחיים צריך להתפשר"… הגיוני סה"כ.
הגיוני אך שגוי! הניסיון שלי אומר: ציון של 8 – 7 הוא סימן לכך שאנחנו מתפשרים (הרבה) יותר מכפי שאנחנו חושבים שצריך.
במהלך השנים שאני מלמד אנשים לנהל קונפליקטים בדרך חכמה יותר (חכמה במובן של עדיפה על לריב עם הצד השני…) ראיתי את הלקוחות שלי מדווחים שכמות הפשרות בחיים שלהם יורדת ושהציון שהם נותנים למשפט "בחיים צריך להתפשר" יורד ומתכנס לסביבות הספרה 3…
אנחנו מתפשרים יותר מכפי שאנחנו מרגישים שצריך כי חסרה לנו מיומנות ובהעדרה, הדלת הזמינה לנו במסדרון האפשרויות לפתרון, היא דלת הפשרה.
איך יודעים שהפשרה משתייכת לקבוצת הפשרות הבלתי הכרחיות? פשוט, אתם נשארים עם תחושה מרירה/חמוצה והנושא מסתובב לכם במערכת ואתם מתקשים לשחרר אותו. שני אלה הם סימנים לפשרה בלתי הכרחית, פשרה שנדחקתם לעשות בגלל העדר מיומנות ולא מכוון שהיא הפתרון המדויק לדעתכם למצב הנתון.
אם יש לכם קול קטן בפנים שאומר (או לפחות אמר פעם…) "הי! משהו פה לא נכון, זה לא אמור להיות ככה!" אז הקול הזה מדויק לחלוטין!
לא מאמינים לי? שפרו את יכולות פתרון הקונפליקטים שלכם ותראו בעצמכם איך המספר מתחיל לרדת.
למה אנחנו מתפשרים יותר מכפי שצריך? שתי סיבות עיקריות: נוקשות מחשבתית והגדרת שגויה של מטרות. בנוקשות מחשבתית הכוונה היא ל"חיבוק" התמונה שיש לנו בראש לגבי האופן בו אנחנו רוצים שהדברים יעשו. התמונה שלנו מתנגשת עם התמונה של הצד השני והדרך לפתור את התגוששות החיבוקים הזו היא באמצעות גיבוש פתרון איפשהו באמצע – פשרה.
בהגדרה שגויה של מטרות הכוונה להגדרה, בין השאר, של המטרות שלנו כאמצעים – פתרון לבעיה במקום הגדרת הצורך שיצר את הבעיה מלכתחילה. דוגמא? "אני רוצה התנצלות!" –הגדרה נכונה או לא של מטרות? התשובה היא לא! התנצלות היא אמצעי להשיג דבר מה, למשל צורך בשימור פנים, שימור נורמות או הכרה בתחושות ולכן התעקשות על התנצלות (אשר כמעט תמיד נתקלת בסירוב) תוביל לאחד מהשנים: פתרון מפושר (חצי התנצלות) או תביעה משפטית…
"בכך שאתה אומר שצריך פחות להתפשר, אתה לא מטיף בעצם לצאת ליותר מלחמות?" אוי ואבוי, ממש לא! ההיפך מפשרה לא הכרחית הוא לא מלחמה אלא פעולה מדויקת – כזו שמבוססת על הבנת התופעות שמאפיינות אנשים במצבי קונפליקט ויודעת לצעוד במסדרון האפשרויות לפתרון גם לדלתות רחוקות יותר כגון "שיתוף פעולה" או, אם צריך, "ויתור".
היכולת ללכת במסדרון האפשרויות לפתרון בעיות היא במילים אחרות שיפור ברמת המסוגלות העצמית. השיפור הזה מדיד: קיטון בציון שאתם נותנים למשפט "בחיים צריך להתפשר" הא, וגם תחושה הרבה יותר טובה בחיים בכלל.
מוזמנים/ות לשתף באמצעות: