הבת שלי בת ה-10 החטיפה לי כאפה.
"אתה לא נעים בשעות האחרונות אז לא בא לי ללכת איתך לאירוע המשפחתי!" אמרה לי ולפני שהספקתי להגיב, קבעה עובדה "קבעתי עם נופר, אני הולכת אליה, ביי!"
ואני, המכונה מאחורי גבי "לכל שאלה תשובה מאת אסף שני", נאלמתי.
וכשהדלת נסגרה אחריה… הההההאאאאאאא… (במקרה אמת ישמעו סירנות עולות ויורדות) "איך יכול להיות שהיא מתנהגת ככה… אחרי כל המאמצים שלי… איזו כפויות טובה…!!!… אין בעיה, יותר לא אעשה עבורה כלום…!"
אחד האתגרים הגדולים בעיני הוא להזדקן מבלי לנפח את האגו תוך כדי. וב"אגו" כוונתי לאותה תפישה עצמית זחוחה, צדקנית ושמנמנה… "בונה, אני טוב…" היא הגרסה המוכרת יותר של אותה תפישה עצמית אבל גם "זה בסדר, אני אשב לי פה לבד בחושך…" מייצגת את אותה התפישה בדיוק.
מי שחוטף את הכאפה זה לא אתם אלא התפישה הזו של עצמכם והסיבה שזה כואב כל כך היא שאנחנו מזהים את עצמנו באמצעות אותה תפישה. התפישה העצמית הזו צריכה, שלא לומר שהיא לא יכולה שלא, לחטוף כאפות מידי פעם.
כאפה היא אחת הדרכים להבין שגידלתם תפישה עצמית שמנמנה ולאפשר לכם "להוריד קצת במשקל" – לנקות בלאנק ספוטס, להיפטר מתפישות עצמיות מגבילות ובאופן כללי להיות יותר "אתם". אבל, וזה אבל מאוד מאוד גדול, כדי "להשתמש" בכאפה כאמצעי להתבוננות עצמית, צריך לתפוש אותה כמראה, ולא כאירוע "חיצוני". אסביר באמצעות דוגמא:
נניח שמישהו אומר לכם שיש לכם ריח רע מהפה ("ואללה אחי, הברחשים סביבך, זה לא בגלל הקיץ…"). אם אתם נפגעים או כועסים פספסתם את המשוב – כל תשומת הלב שלכם נמצאת "בחוץ" – "איך הוא מעז לומר לי ש…" אבל, אם אתם מתייחסים לאמירה הזו (שבנינו, היא כאפה די בקטנה…) כמראה, אז כנראה שתלכו לצחצח שיניים.
שני דברים מופלאים קורים כאשר אנחנו מתייחסים לכאפה כאל מראה:
הראשון, אנחנו משתנים. אם הכאפה היא אירוע שלא קשור אלי, משהו חיצוני שבמקרה נפל עלי, אין לי מה לעשות בעניין זולת לכעוס, להיפגע או להרגיש דפוק… אבל, אם הכאפה היא מראה, אני יכול להתבונן באמצעותה בחלקים הפחות מחמיאים שלי. ברגע ההתבוננות במראה, נפתח הפתח לשינוי.
והשני, כמות הקונפליקטים בחיינו ועוצמתם יורדת משמעותית. אם הכאפה היא מראה, אז איזה "ריב" בעצם יש לי עם הצד השני…? הוא "כולה" שיקף לי את הריח הרע שנודף מהפה שלי… ברגע שאני מבין שזו (גם) אחריותי, אני יכול להפגין רכות כלפי נות(נ)ת הכאפה ורכות, היא הדרך הראויה לנהוג באנשים סביבנו, בוודאי אלו שאנחנו אוהבים.
דמיינו איך היתה נראית השיחה שלי עם בת ה-10 אם לא הייתי מתייחס אל הכאפה שלה כמראה לעומת מה שקרה במציאות. בואו תראו איך זה היה במציאות:
אחרי שעתיים הגיע ווצאפ:
– 10: "אני מצטערת".
– אסף: "לא רק שאין לך על מה להצטער, את צריכה להיות גאה בעצמך. אני גאה בך".
– 10: אימוג'י בוכה (הי! בכל זאת ילדה בת 10…)
– אסף: נדבר על זה כשניפגש, סבבה?
– 10: כן.
רק כאשר ראיתי מעבר לכאב שלי, יכולתי להבין ש: 1) התנהלתי בדרך לא נעימה ולכן "חטפתי" ו-2) שבת ה-10 מיישמת את אחד הדברים הכי חשובים שאני עמל ללמד אותה: לשים גבולות! אז, איזה מעולה שחטפתי כאפה!
כמעט מפתה לכתוב "אם גדלים מכאפות, אז יאללה, תביא אחת!" לא יודע מה אתכם, אני פחות בעניין… יש דרכים נוספות לגדול שלא בהכרח מערבות כאב. אז לשאלה "רוצה כאפה?" תשובתי: "לא תודה" אבל אם כבר קיבלתי אחת, וכבעל אגו, לא מן הנמנע שאקבל מידי פעם, אז לפחות להביט באמצעות הכאפה במראה, לגדול, להשתנות ופחות לריב עם העולם.
שתי הבהרות לסיום:
- לקיחת אחריות על חלקי בכך שקיבלתי כאפה אינה "מכשירה" את הכאפה! יש כאפות שדורשות התייחסות נוקבת מצידכם ולעיתים גם מצד רשויות החוק! הפוסט הזה מתמקד במה קורה לכם לאחר שחטפתם כאפה ולא במה נכון/ראוי שיקרה לנותן הכאפה.
- הפוסט הזה מפורסם בהסכמתה של בת ה-10 נותנת הכאפה אשר ביקשה שלהבא לא אכתוב עליה יותר. אני כמובן מכבד את בקשתה אז… אני לא זוכר אם סיפרתי לכם על יולנדה ביתי "האחרת"…