fbpx

אסף שני, גישור פנים ארגוני ועסקי, סדנאות ניהול קונפליקטים ומו"מ, ייעוץ למנהלים

גישור, קונפליקט, משא ומתן, שיחות קשות, מיומנויות גישור, מיומנויות משא ומתן, מו"מ, סדנאות, הכשרות לארגונים, מיומנויות ניהול קונפליקטים, אסף שני, מיומנויות גישור, גישור פנים ארגוני, בניית הסכמות

הבריחה מאחריות

מה דעתכם על המשפט הבא: "ככל שאדם אחראי יותר, כך חופש הפעולה שלו גדול יותר"? "הפוך," תגידו " ככל שאין לנו אחריות כך אנחנו חופשיים יותר שהרי זו בדיוק המשמעות של חופשה לא?" אז לא. אם הטענה שלכם היתה נכונה אז מדד האושר היה צריך לעלות באופן ברור עם היציאה לפנסיה ולא רק שהוא לא עולה, אלא המסקנה במחקר שערך מכון טאוב ב-2021 היא, שדווקא המשך עבודה (בתחומי עיסוק מסוימים יש לציין) משפרת את תחושת הרווחה האישית.

מהי אחריות? פשוט, אדם אחראי הוא אדם שמטפל בעניינים שלו. וב-"עניינים" כוונתי למובן הרחב ביותר של המילה: בריאותו, הזוגיות שלו, הילדים שלו, הקריירה שלו, יכולת ניהול הקונפליקטים שלו… בפשטות, בשנייה שאתה קורא למשהו "שלי", יש לך אחריות כלפיו.

יכולתו של אדם לשנות נמצאת רק בגבולות האחריות שלו. אם אני תופש את עצמי כאחראי על דבר מה, חינוך ילדי למשל, יש לי את היכולת לפעול למען חינוך ילדי: לעזור להם במטלות ביה"ס, ללמד אותם מיומנויות חיים, להוות עבורם מודל לחיקוי ועוד מלא דברים. אם חינוך ילדי נמצא לתפישתי שלא באחריותי, אלא באחריות משרד החינוך, החברה בשכונה או כל גורם אחר, אין לי מה לעשות בעניין. כלומר, ככל שאני תופש את עצמי כבעל אחריות גדולה יותר, כן ביחס ישר גדל המרחב בו אני יכול לפעול ולשנות ומכאן שחופש התנועה שלי (שקשור לגודל המרחב בו אני מתנהל) גדל

(אם עדיין קשה לכם אם הרעיון לעיל, יש מצב שאתם מתבלבלים בין 'חופש' לבין 'מנוחה' ויכול גם להיות שהאמונות המגבילות שלכם – אלא שמונעות מכם להתנהל בקלות – "יושבות" עליכם ומטילות צל על רעיון האחריות).

בטבע אין וואקום כך שהמקומות בחיינו בהם איננו לוקחים אחריות על מה שאנחנו צריכים לקחת אחריות יתמלאו בלקיחת אחריות על מה שאין לנו עליו אחריות כמו למשל ההתנהגות של האנשים סביבנו. בכל פעם שאתם מבקרים מישהו (וכן, גם כשאתם עושים את זה בלב) אתם מסגירים את הפאול הקטן הזה – אתם לא לוקחים אחריות על הדברים שבאחריותכם ולכן אתם לוקחים אחריות על דברים שהם לא באחריותכם = מבקרים אנשים אחרים. אמממ… שופך אור מעניין על ההתנהגות של דודה שרה שלא מפסיקה לומר לכם איך כן נכון לעשות דברים הא…?

באופן טראגי, דווקא במקום בו אנשים הכי נדרשים לקחת אחריות – הקונפליקטים שלהם – המקום בו הכסף שלהם, מערכת היחסים שלהם או "סתם" ה-well being שלהם מונח על הכף, הוא המקום בו אנו בורחים מהאחריות שלנו. "זה בגלל הצד השני! שהוא יתנצל!" ועד שהצד השני לא מתנצל… אנחנו תקועים.

בפסיכולוגיה יש לזה שם מפונפן – "מיקוד שליטה חיצוני" – ובעדה שלי (ודי, פולניות היא "עדה" שמאפיינת גם רבים מחברי העיראקיים…) זה נקרא 'קורבנות'. אתה קורבן של דבר מה כשאתה נותן לו כוח עליך. אם ההתנהלות שלי תלויה בכך שהצד השני יתנצל, אז אני קורבן שלו – הוא זה שמחליט עלי. "שניה," תגידו "הקקי הזה, שיש לי איתו קונפליקט ושיש לי מלא מילות תואר 'לא מחמיאות' לומר עליו הוא זה שמחליט עלי?" יאפ, לגמרי! ונחשו מי נתן לו את הכוח הזה? אתם! בכך שוויתרתם על האחריות שלכם והפכתם בכך לקורבן. תוסיפו את זה לרשימה (הארוכה) של פרדוקסים שנוצרים בסביבת קונפליקטים.

רוצים עוד פרדוקס? קבלו: ככל שמשהו יותר קשור אלי (במובן הזה שאני לוקח אותו "אישית") כך אני יכול פחות לקחת עליו אחריות… במילים אחרות, היכולת שלי לקחת אחריות נמצאת ביחס הפוך למידת המעורבות האישית שלי בתהליך. נחשו מה קורה בקונפליקטים? בדיוק – המרכיב "האישי" גדל… סיבה נוספת להסבר למה קונפליקטים נוצרים ומסתבכים מאי לקיחת אחריות של המעורבים.

מבאס ממש נכון? ותוסיפו לזה שתכלס, מאז תחילת ההיסטוריה המתועדת, דברים לא ממש השתנו באופן שבו אנחנו מנהלים קונפליקטים… בואו, כבר האדם הראשון האשים את חווה באחריות לאכילת התפוח (מה שהפך אותו גם לאדם הראשון שבורח מאחריות וגם לגבר הראשון שישן על הספה…).  

האופן בו אנחנו מתנהלים בקונפליקטים ניזון מהרבה גורמים, חלקם קדומים ממש כך שהיכולת ללמוד איך להתנהל בצורה חכמה יותר בסביבת קונפליקטים דורשת מאמץ והתמדה. מאמץ כדי להימנע ממה שנראה מתבקש – להאשים את הצד השני בקונפליקט – ולקחת אחריות הן על חלקנו בהיווצרות הקונפליקט, ואולי חשוב יותר, על חלקנו בגיבוש פתרון שיסיים אותו. והתמדה כי המאמץ נדרש, כל פעם מחדש, גם בקונפליקט שיבוא אחריו, ובזה שייבוא אחריו ובזה שיבוא אחריו…

"הפרס", התגמול על המאמץ וההתמדה הללו, הוא אדיר: חופש פעולה!

לסיכום, כמה מילים כלליות. הדומיין שלי הוא קונפליקטים ולכן הרחבתי על אחריות בהקשר הזה. לאחריות יש השלכה אדירה על ה-well being שלנו, הייתי מעז ואומר שמקור הסבל האנושי (שאינו נובע מאירועים חיצוניים כמו אסונות שנופלים עלינו) הוא באי לקיחת אחריות. רגשות אשם, תחושת החמצה או חרדה נובעים מהידיעה שנמצאת אי שם בירכתי התודעה שלנו שאנחנו האחראיים, שאנחנו אלו שלא לוקחים את האחריות המלאה.

אחריות הולכת יד ביד עם מושגים חשובים אחרים כמו פרואקטיביות – היכולת ליזום דברים – או מנהיגות – היכולת להוביל אנשים בדרך מעצימה ועוד מושגים ומיומנויות חשובים.

אם יש נושא אחד שעבודה עליו תחולל שינוי דרמטי ולטובה בחיינו זה אחריות.

 

שאלות? צרו קשר

Facebook
Twitter
LinkedIn
דילוג לתוכן