נועם היה בחור סופר מוכשר שקודם להיות מנהל פרויקט באחת מחברות ההיי טק המובילות. הוא היה סופר מקצועי, משימתי, קולגיאלי… המנהל שלו ואשת מש"א היו משוכנעים שהוא יצליח בתפקיד. חודש לתוך הפרויקט הצוות התמרד וסרב לשתף אתו פעולה…
במערכות יחסים בין אנשים, ה"איך" חשוב יותר מה"מה" – האופן חשוב יותר מהתוכן. נניח שעמית לעבודה מבקש מכם מטען לסלולארי שלו, באפשרות הראשונה אתם נותנים לו עם חיוך ובאפשרות השנייה אתם נותנים לו עם פרצוף של "אולי תפסיק לשכוח את המטען שלך יאפס…"… בשני המקרים קרה אותו "מה" – המטען זז מהיד שלכם ליד שלו רק ש"האיך" באפשרות השנייה הוסיף מטען שלילי רגשי כך שהצד השני יצא עם תחושה גרועה למרות שלכאורה קיבל את מה שביקש. תכלס, המשקל הסגולי של ה"האיך" גבוה לאין שיעור מה"מה" עד כדי כך ש"איך" גרוע יאפיל על "מה" חיובי. תשאלו את העמית לעבודה באפשרות השנייה.
כמובן שגם ל"מה" יש משקל. מן הסתם, אנשים סופר נחמדים עם תוצאות עסקיות עגומות לא יישארו לאורך זמן בארגון לא משנה כמה מופלאות יכולות ה"איך" שלהם…
למה זה?
בספרו "המוח הרגשי" מתאר ג'וזף לדו (Joseph LeDoux) ניסוי שערך לפני כמאה שנה הרופא הצרפתי אדוארד קלפרד. קלפרד טיפל באישה, אשר בעקבות תאונה, איבדה לחלוטין את היכולת לייצר זיכרונות חדשים. הפגיעה היתה כה חמורה עד שבכל פעם שנפגשו, גם אם חלפו מספר דקות, היה על קלפרד לשוב ולהציג את עצמו בפניה. פעם אחת, החביא קלפרד סיכה בכף ידו וכשלחץ את ידה של המטופלת, היא נרתעה בכאב. הוא התנצל, שוחח איתה מספר דקות ויצא מהחדר. כששב לחדר, המטופלת לא זיהתה אותו אבל, מסיבה שלא ידעה להסביר, סרבה להושיט לו את ידה ללחיצה…
מכירים את המשפט הנפלא של מאיה ד'אנג'לו: "אנשים ישכחו מה שאמרתם, אנשים ישכחו מה שעשיתם, אבל אנשים לעולם לא ישכחו איך שגרמתם להם להרגיש"? זיכרונות שמקשורים אצלנו לרגש מהדהדים בעוצה רבה יוצר ולמשך זמן רב יותר מזיכרונות שאין בהם חיבור רגשי. יש לנו זיכרון רגשי, שעיין ערך הניסוי של קלאפרד, מנהל אותנו מעל ומתחת לפני השטח בעוצמה רבה מאוד. לזיכרונות שליליים – מכוון שקשורים להישרדות שלנו – יש תהודה גדולה יותר משל החיוביים ולכן העמית לעבודה לא רק שלא ישכח לכם את ההתנהלות (המגעילה) שלכם, אלא הוא אף יתקשה לשנות את דעתו עליכם אם מעתה ואילך תהיו מקסימים…
כבר 25 שנה שאני עוסק בקונפליקטים ואני עדיין המום מעד כמה ההתנהלות שלנו במצבי קונפליקט היא בדיוק ההיפך מכפי שנכון לנו להתנהג. הטרגדיה בקונפליקטים היא שהאופן בו אנחנו מתנהלים נמצא ביחס הפוך לחשיבות של הנושא עבורנו. ככל ש"מה" חשוב לנו יותר היכולת שלנו להתנהל ב"אופן" שמקדם את השגת ה"מה" הזה יורדת… הו אז, במקום שהצד השני יקשיב למסר החשוב שיש לנו לומר, הוא "נתקע" על האופן בו אנחנו מעבירים את המסר ולא זו בלבד שהמסר לא עובר, הוא גם נפגע ו/או כעוס עלינו… הא כן, ואח"כ אנחנו מאשימים אותו שהוא לא מקשיב לנו… יופי נחמה…
"יופי," תגידו "יה מבאס אחד, מה עכשיו?…" אתם אלה שבפעם הבאה שיהיה לכם קונפליקט תשכחו את הנקודה הזו ואני המבאס…? קונפליקטים נוגעים במקומות הפצועים ביותר שלנו ולכן ידע תיאורטי אינו יכול לסייע במצב בהם "אורגן האורות" התחיל לעבוד… אז מה כן? שתי גישות:
1) יש נקודה (סביב אמצע גיל ה-40) בה הפחד מאי שינוי גדול מהפחד משינוי, נקודה בה המחיר המצטבר על התנהלות לא נכונה גדול כל כך שהוא זה שיוצר את הצורך בשינוי שבא ליד ביטוי (גם) באופן בו אנחנו מתנהלים בקונפליקטים. לפי הגישה הזו, עליכם להמשיך ולסבול עד שתגיע לטיפינג פוינט בו יתחולל השינוי. הא כן, איש אינו מבטיח ששינוי כזה אכן יקרה לכם.
2) לתרגל, לתרגל, לתרגל התנהלות אחרת כד לייצר התניה חדשה שתאפשר לכם התנהלות נכונה במצבי קונפליקטים – התנהלות שנותנת עדיפות לאופן על פני התוכן.
ישבתי מול נועם ומבלי ששם לב, כבר במשפט הראשון "הסגיר" את מהות הבעיה: "הפרויקט הוא אני" אמר. "אם, כמו שאתה אומר, הפרויקט הוא אתה," שיקפתי לו "אז כל חבר בצוות שמפשל פוגע…?" נועם, שהיה כאמור בחור מבריק, השלים את המשפט שלי "…בי אישית!" הוא תפס את הראש והמשיך "די! אני לא מאמין… אני רואה בכל פישול של אחרים איום אישי עלי, על היוקרה שלי, על אפשרויות הקידום שלי שאני… מתנהג כמו שמוק והורס לעצמי… שיט! ברור שאיש לא רוצה לעבוד איתי…"
שנינו שתקנו כמה רגעים.
"אם לא תשנה את האופן בו אתה מנהל את צוות הפרויקט, לא יהיה לך פרויקט נועם…". נועם הביט בי במבט חודר, ניכר היה שהאסימון נפל. כעבור שבועיים עדכנה אותי מנהלת מש"א שנועם השתנה מהקצה אל הקצה "יש לו עוד הרבה עבודה לעשות כדי לשקם את הצוות אבל הוא בכיוון הנכון" אמרה לי.
נועם רתם את המשימתיות שלו – הצלחה בכל מחיר – וכפה על עצמו, בן לילה, לנהל את האופן בו הוא מנהל את האנשים שלו כדי להפיק מהם את התוכן שהוא רוצה.
תריצו בראש קונפליקט שהיה לכם עם אדם שיקר לכם – בן/בת הזוג, הילדים, החמות – ותבחנו באיזה מידה ה"אופן" – הדרך בה התנהלתם היתה הדרך הנכונה להעביר את ה"מה".
חברים, זה לא הצד השני. זה שוב אתם.. אז אולי די כבר…?