"הקונפליקטים הכי קשים הם הקונפליקטים שיש לי בבית!" אמרה אחת מהמשתתפות בסדנה. רוב יושבי החדר הנהנו בהסכמה. "איך יכול להיות," שאלה אותה משתתפת בייאוש מסוים, "שדווקא מול האנשים שהכי חשובים ומשמעותיים לי, יש לי את הפיצוצים הכי גדולים…?"
חייכתי חיוך מעודד ואמרתי "זו תופעה מוכרת ויש לה אפילו שם: פרדוקס הקירבה".
היינו מצפים שיהיה יחס ישר בין מידת הקירבה והחשיבות שאנחנו מייחסים לאנשים הקרובים לנו לבין מידת החיבה, הערכה והיחס שאותם אנשים מקבלים. ההיפך הוא הנכון: אנחנו מחמיאים לאנשים אקראיים ולא לבני/ת הזוג שלנו, אכפת לנו יותר מה אנשים שאנחנו לא מכירים (וכנראה לא ממש אוהבים) יחשבו עלינו מאשר אנשים שאנחנו מכירים (ואוהבים), אנחנו יכולים להיות נדיבים עם זרים גמורים וקפוצי יד ולב עם בני המשפחה שלנו, אנחנו מרשים לעצמנו לומר ולהתנהג ליקרים לנו באופן שבחיים לא היינו מרשים לעצמנו לומר ולהתנהג לאנשים שקצת פחות יקרים לנו.
היינו מצפים ללינאריות – ככל שמישהו חשוב כך היחס אליו/ה יהיה טוב יותר הן בשוטף והן כאשר מתגלעים קונפליקטים מולו/ה – אך לא. פרדוקס.
אז למה זה קורה, מה מקור פרדוקס הקרבה? לדעתי יש שלוש סיבות:
- הסיבה הראשונה היא הצינית מבין השלוש: חסמי יציאה. האנשים הקרובים לנו ביותר הם האנשים שהתלות שלהם בנו ושלנו בהם היא הגבוהה ביותר. וב"תלות" הכוונה לחיבור רגשי, כלכלי ו/או כל גורם אחר שמקשה עלינו ועליהם לנתק מגע. אם במהלך קונפליקט, "אשחרר" על לקוח מילים שאני (אולי) מרשה לעצמי לומר לילדים שלי… לא יהיה לי לקוח מכוון שחסמי היציאה שלו (לרוב) נמוכים משמעותית מחסמי היציאה של הילדים שלי. זו מחשבה ממש עצובה בעיני, העובדה שאנחנו מתנהלים כפי שאנחנו מתנהלים פשוט כי אנחנו חושבים שאנחנו יכולים… זו גם אחת הסיבות שבבגרותם, כאשר רמת התלות נמוכה מספיק, ילדים מתרחקים מהוריהם.
- הסיבה השנייה היא גם זו שנתנה לפרדוקס את שמו. פרספקטיבה: כאשר משהו קרוב אלינו הוא, סוג של, יוצא לנו מהפריים. קחו עט (או, אם אתם קוראים את הפוסט הזה בבית קפה אז כפית) שימו אותו 20 ס"מ מול הפנים שלכם. מן הסתם תראו אותו בברור. עכשיו קרבו אותו אל הפנים אליכם ותראו שאיפשהו בסביבות 2 ס"מ מול האף שלכם הוא כבר לא כ"כ מובחן בשדה הראיה שלכם. כשדבר מה קרוב אלינו, אנחנו נוטים לשייך אותו לעצמנו, לראות אותו כחלק מאיתנו ואז להחיל עליו את האופן בו אנחנו מתייחסים לעצמנו. אם אנחנו לא שמים את עצמנו במקום הראשון או מדברים לעצמנו באופן ביקורתי, יוצא שכך ננהג גם באנשים הקרובים לנו ביותר.
- והסיבה השלישית והעמוקה ביותר (ומכאן בעלת הפוטנציאל הגדול ביותר לחולל שינוי) האנשים הקרובים לנו הם אלו שמשקפים לנו את הרבדים העמוקים ביותר שלנו ולכן הם "רוכבים" על מערכת הפעלה שונה לחלוטין מאנשים שהנוכחות שלהם בחיינו היא ברמת הקז'ואל ומטה. מקור הקונפליקטים שיש לנו עם אנשים בכלל, והקרובים לנו ביותר הפרט, הם בחסכים שלנו ולכן, דווקא אלו שקרובים אלינו משקפים לנו את המקומות הכואבים ביותר שלנו ולכן, וזו כמובן לא הצדקה, "חוטפים" יותר…
"אז…" שאלה משתתפת אחרת בסדנה "… איך אפשר לפתור את הפרדוקס הזה?"
ראשית, עניתי, עצם המודעות לקיומו של הפרדוקס היא כבר מהוה צעד חשוב (והכרחי) בנתיב לפתור אותו.
המענה על הסיבה הראשונה והשנייה חורג מגבולות הסדנה שלנו, עניתי לקבוצה, והוא קשור לאיך אנחנו דואגים להכיר תודה על קיומם של האנשים שאנחנו אוהבים בחיינו ומכאן להתנהג בהתאם. הטרגדיה היא שלא אחת, דווקא איום באובדן, או חלילה אובדן, גורמים לנו להבין עד כמה מישהו בחיינו היה חשוב לנו ועד כמה אנחנו אחראיים לכך שקם/ה והלך. ההבנה כי אנחנו האחראים היא, אגב, מהות מקור הכאב שאנחנו מרגישים.
לגבי הסיבה השלישית, יכולת התמודדות עם קונפליקטים דורשת מיומנויות ניהול המאפשרות להתמודד עם "הבחוץ" – עם הבעיות שהקונפליקט יוצר בחיינו והתבוננות נוקבת פניה – התמודדות עם "הבפנים" שהוא המקור להיווצרות הקונפליקט מלכתחילה. ברגע שאדם לוקח אחריות על "הבפנים" לא רק ש"הבחוץ" מושפע באופן מיידי וכמות ועוצמת הקונפליקטים יורדת אלא שגם נפתח הפתח לחיבור אמיתי עוצמתי ובלתי אמצעי עם האנשים הקרובים לנו ביותר.
כלומר, רכישת מיומנויות ניהול קונפליקטים תביא לשיפור באופן בו אנחנו מנהלים קונפליקטים עם היקרים לנו גם מכוון שאנחנו יודעים איך לדבר וגם מכוון שאנחנו פועלים לשירוש הסיבה בגללה יש בנו רצון לדבר באופן "לא ראוי" מלכתחילה.