"אנחנו צריכים לדבר". אין משפט כמו המשפט הזה שמכניס ללחץ כל גבר בעולם (ותאמינו לי, בדקתי עם גברים מאפריקה, ארה"ב, רחבי אירופה והמזרח התיכון…). "אנחנו צריכים לדבר" בנשית פירושו "אחי, הסתבכת" בגברית.
"אבא, אני רוצה לדבר" אמרה לי יולנדה ביתי בת ה-10. נשמתי עמוקות ואמרתי לעצמי, היא בת 10, כמה גרוע זה כבר יכול להיות…
– "אני מרגישה שאתה לא מקדיש לי מספיק זמן ותשומת לב" – אתנחתא ללקיחת אויר וניסיון לעצור את הדמעות – "הרבה פעמים אני מציעה שנעשה משהו ביחד ואתה אומר 'אחר כך' וזה לא קורה…"
– הסתכלתי עליה ושתקתי.
– "… וכשאנשים אחרים מציעים לך לעשות איתם דברים, אתה ישר אומר כן…" – משיכה באף, ניגוב של כמה דמעות סוררות – "וזה ממש מעליב ופוגע…".
– שתקתי.
– "אתה… רוצה לומר משהו?"
– "לא, " עניתי "אני מקשיב לך, אני נותן לדברים שאת אומרת להיות בינינו" ובעודי מסיים את המשפט, לקחתי את הטלפון הנייד שלי ושמתי בינינו על הספה כדי להדגים למה כוונתי. "אלה הדברים שלך" אמרתי בעודי מצביע על הטלפון "ויש להם מקום בינינו".
– "מה… מה זאת אומרת 'לשים בינינו'" שאלה הילדה.
– "זאת אומרת שאם הדברים שאת אומרת 'ידבקו' עלי, במובן הזה שאפגע מהם או שהם יגרמו לי לכעוס, לא אוכל באמת להקשיב לך".
– יולנדה שתקה.
– "את מדברת על להרגיש שאת חשובה לי ושאחד הדברים שגורמים לך להרגיש ככה זו התחושה שאני רוצה לבלות איתך".
– יולנדה הנהנה.
– "תודה שאת משקפת לי שפספסתי בעניין הזה. בואי נסכם שבפעם הבאה שאת מרגישה משהו כזה, תגידי לי ישר כדי שאוכל לתפוס את עצמי על המקום. את חשובה לי מאוד ואני רוצה שתרגישי את זה תמיד".-
– חיבוק. מסך יורד.
'לתת לדברים להיות בינינו' הוא מושג שהמצאתי, אתם מכירים אותו כ-'רפלקסיה'.
רפלקסיה היא תהליך של השוואה בין התפישה שלנו דבר מה לבין משוב שאנחנו מקבלים ממישהו לגבי אותו דבר. זה, "סוג של" להסתכל במראה. למשל, אם מישהו אומר לכם שיש לכם ריח רע מהפה ( = משוב מבחוץ) ואתם מקרבים את היד שלכם אל הפה ונושפים ( = תהליך ההשוואה בו אתם בוחנים עד כמה המצב שם גרוע) בצעתם בחינה רפלקסיבית.
רפלקסיה היא אחד המרכיבים של חשיבה ביקורתית – היכולת לבחון דבר מה מוכר מזווית חדשה – ויותר חשוב מזה: היא תנאי הכרחי לשינוי. אין שינוי ללא יכולת רפלקסיבית. אם אני מגיב בכעס או נעלב מהמשוב לגבי ריח הפה שלי, לא אעשה דבר בעניין אבל אם ארשה לעצמי להשוות בין התפישה שלי את ריח הפה שלי לבין המשוב שאני מקבל, יש מצב שאעשה משהו בעניין: אלעס מסטיק, אצחצח שיניים או אלך לרופא השיניים.
רפלקסיה היא גם אחד המרכיבים של אג'יליות (גמישות) מחשבתית: אם "אחבק" את התפישה שלי ואסרב לבחון את המשוב שמגיע מבחוץ לא אוכל להתאים את עצמי לשינויים שמתרחשים סביבי כך שזה עניין של זמן עד שאמצא את עצמי מפוחלץ באיזה מוזיאון.
מעבר לאג'יליות מחשבתית ופתיחת פתח לשינוי – דברים מופלאים בפני עצמם – קורה דבר מה נוסף כאשר אנחנו מאפשרים התבוננות רפלקסיבית: אנחנו הופכים רכים יותר כלפי הסובבים אותנו וכמות הקונפליקטים בחיינו פוחתת משמעותית. ברגע שאנחנו מאפשרים לעצמו להתייחס למשוב כאל מראה, המיקוד בסיטואציה עובר מ"הבחוץ" אל "הבפנים" – אנחנו בוחנים את עצמנו במקום להתמקד בפעולתו של הצד השני. אם המשוב שנתן לי הצד השני – באמירה או במעשה – משקפת לי את ההתנהלות שלי, אז איזה "ריב" בעצם יש לי אתו? לריב אתו יהיה לריב עם החלקים שלי שמסרבים להשתנות.
התובנה הזו, אם מיושמת, היא תובנה משנה חיים. היא גרמה לי להיות רך יותר עם "הבחוץ", להשאיר בחיי אנשים יקרים שהייתי דוחף בעבר מחיי והרחיבה את "רוחב פס" השינוי בתוכי.
כשאתה רב עם "הבחוץ" אתה לא יכול לעבוד עם "הבפנים" – כי זה או שהמיקוד שלך מכוון כלפי חוץ או שהוא מכוון כלפי פנים, אין אפשרות לגם וגם – ולכן התובנה הזו כל כך משמעותית לנתיב ההתפתחות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו.
רפלקסיה היא המפתח ללקיחת אחריות וכשזו נלקחת יש הקלה מיידית ומשמעותית גם אצל לוקח הרפלקסיה אבל גם אצל הצד השני – לקיחת האחריות שלי "בפנים" מאפשרת ריפוי "בחוץ".
שנים רבות אני עוסק בקונפליקטים ומכאן גם בנושאים קשורים כגון רפלקסיה. יש לי שתי מסקנות, ויש מצב שאתם הולכים ממש לא לאהוב את מה שאני עומד לכתוב: (1) גברים מתאפיינים ביכולת רפלקסיבית פחותה מזו של נשים ו-(2) אי אפשר ללמד יכולת רפלקסיבית – או שיש לך יכולת כזו או שאין לך. ואם אין לך, שעון חול התהפך ברגע ההיכרות שלכם עם אותו אדם עד שתיפרדו ממנו.ה כי כמה זמן אפשר לחיות עם מישהו שיש לו ריח רע מהפה…?
ונקודה למחשבה: מרבים לדבר בשנה ומשהו האחרונות על כך שהקורונה שינתה את פני שוק העבודה מה שבא לידי ביטוי (גם) בעזיבה המונית של עובדים. אני חושב שההסבר הרבה יוצר פשוט (וקל לפתרון): תקשורת – העדר רפלקסיה, אמפטיה והעצמה מצידם של מנהלים כלפי עובדיהם. פעם זה עבר, היום כבר לא.