לפני כמה שבועות חגגתי יום הולדת.
ובכן, "חגגתי" היא לא בדיוק המילה המתאימה… "ציינתי" היא אולי מילה מתאימה יותר. יש אנשים, ואני אחד מהם, שיום הולדת הוא… לא באמת היום הכי שמח בשנה עבורם… "הופ! גדלתי בשנה!" הוא, לפחות מגיל מסוים, לא באמת סיבה למסיבה… בנוסף, עבור חלקנו, ימי הולדת מזכירים דברים כואבים מהעבר שלא ממש נעים לנו לחזור ולפגוש באופן בלתי נמנע פעם בשנה ועוד עם ציפייה מהסביבה שנחגוג ונעלוץ ונשמח…
מהבחינה הזו, ימי הולדת הם מסוג האירועים שמה שלא קרה בהם יכול להכאיב יותר ממה שכן קרה בהם…
אז כמי שמודע לרגישות-יום-ההולדת שלו, וידאתי שהילדים (בת 13 ובן 11) זוכרים את תאריך יום הולדתי המתקרב, ותיאמתי איתם ציפיות: "כל מה שאני מבקש מכם," אמרתי לג'וניורים "היא ברכה כתובה מהלב. לא בלונים, לא עוגה, רק ברכה". הם הנהנו כמו מה שנראה כהתלהבות או לפחות כמחויבות.
הבוקר טוב המנומנם שקיבלתי בבוקר יום ההולדת לא בישרה טובות… המשך התנהלות הילדים – שירותים – צחצוח שינים – להתלבש לביה"ס – התכנסות בטלפון הסלולארי – העידה שהם… שכחו!
אווצ'! ממש אבל…
העברתי את הזמן עד שיצאו לביה"ס בעלעול בפרסומים של בתי אומנה וכשסוף סוף יצאו, שאלתי בקבוצת הווצאפ המשפחתית למה לא ציינו את יום הולדתי (כן, אני יודע, זה אכן נשמע כמו שאלה של מורה "למה לא הכנת שיעורי בית?" שאלה שמטרתה להוציא אותך אשם ולא באמת להבין למה לא הכנת שיעורים…). זרם ההתנצלויות שהגיע מהצד שלהם רק חישק אותי יותר בכעסי, כעס שהצליח רק בקושי לכסות על תחושות הכאב והעלבון שהרגשתי… דחיתי בבוז הצעה לקיים טקס יום הולדת היום אחה"צ והתהלכתי בבית רווי תחושת צדק ואומללות.
כשחלפו השעות והתחושה המבאסת לא התפוגגה, כי באופן מפתיע, אני המשכתי לחבק אותה, הבנתי שיש לי צורך להרגיש זנוח ביום הולדתי. "מה? למה שיהיה לך צורך כזה?" תשאלו בצדק והתשובה היא שלכך התרגלתי. כמו איי רובוט שעושה מסלול כי כך תכנתו אותו, כך גם אנחנו עושים את אותו המסלול כל עוד לא שינינו את התכנות הפנימי שלנו. שנים של תחושה עלבון סביב ימי הולדת גרמה לי "להתמכר" אליהן עד כדי כך שאני מונע הזדמנות לשינוי.
קחו שניה להבין את המשפט האחרון כי הוא מאוד משמעותי: אנחנו מונעים שינוי כי שינוי מתנגש עם האופן בו אנחנו רגילים לחשוב ולהרגיש על עצמנו? כן, בדיוק כך! אנחנו מעדיפים לחבק את מוכר (והכואב) על פני החדש – הלא מוכר והכנראה פחות כואב… "יום ההולדת שלך מתקרב", סימן לי מוחי "הגיע הזמן להרגיש זנוח שוב כמו שאתה רגיל…"
על זה אמר ניטשה שאהבה פוחדת משינוי יותר מאשר מהרס.
כל התובנות הללו לא שוות כלום אם לא עשיתי איתן כלום – אחריות נמדדת רק בדבר אחד: פעולה! לא פעלת, לא לקחת אחריות.
אז מה עשיתי? שלחתי הודעה לילדים שאשמח לחגוג את יום הולדתי. כששלחתי את ההודעה, הרגשתי שבמקום לברוח מהאש אני רץ לקראתה… הילדים תלו בלונים (למרות שלא ביקשתי) וכתבו ברכות מרגשות (בדיוק כמו שביקשתי) ומכוון שאני אפשרתי לעצמי להרגיש אחרת, שמחתי מאוד ביום ההולדת שלי.
הדברים שכתבתי כאן רלוונטיים לא רק לשינוי שכל אחד ואחת מאיתנו רוצה לעשות בחייו אלא גם לשינויים שאנחנו רוצים לעשות בחייהם של האנשים סביבנו.
שינוי זקוק לבשלות, דבר שבצער גדול, פחות נתון לשליטתנו. מה שכן נתון לשליטתנו הוא יצירת הסביבה שמעודדת את שינוי – מעצימה, מחזקת שמראה את החיובי, שמעוררת התפעמות על העתיד – שיחה ששונה מהותית משיחת "המאמן הרוסי" – שחובט, מבקר ומבאס – שאנחנו מנהלים עם עצמנו ולפעמים עם היקרים לנו ביותר.