ישבתי בתור בבנק אתמול ולא יכולתי שלא להקשיב לשיחה הבאה:
– "אני אומרת לך, פשוט חוצפה! אני מזמינה את יוחאי ואת החברה שלו אלי לארוחת שבועות ומה הוא עונה לי? 'אבדוק אם אנחנו לא עושים השנה עם ההורים של רווית' היית מאמינה? 9 חודשים סחבתי את הפישר הקטן הזה… די, אני אומרת לך, יותר אני לא מזמינה אותו!"
– "אוי זיוה, את ממש צודקת… זה לא בסדר… כאילו שאצל ההורים שלה יותר נחמד…"
– "לגמרי, זהו החלטתי, יותר אני לא מזמינה אותו!"
מספר 158…
אין אדם שלא היה במצב הזה: אתם מבקשים ממישהו משהו והוא/היא/הם מסרבים, מה הדבר הראשון שבא לכם לעשות? ברור! לא לתת להם "בחזרה"! "הוא לא נתן לי, אז למה שאני אתן לו?" תאמרו בצדק. בצדק? אולי. בחוכמה? קצת פחות.
כמו (כמעט) כל פעולה אנושית אוטומטית שיוצאת לנו במצבי קונפליקטים, גם ה"להחזיר" היא לרוב התנהלות שגויה. שגויה, כי הישאבות לדינמיקת ה"להחזיר" גוררת שני דברים:
ראשית, בכך שאתם "מחזירים" לצד השני באותו המטבע, אתם הופכים להיות… יאפ! בדיוק כמוהו! הוא שמוק כשלא עשה את מה שביקשתם ממנו אז יאללה, בוא נתנהג באותו האופן ונהייה שמוקים בעצמנו!
שנית, ופה נמצא המחיר האמיתי של ה"להחזיר", כאשר אנחנו נשאבים לדינמיקה ההרסנית הזו, אנחנו מתרחקים מהשגת מטרותינו, אנחנו הופכים להיות ראקטיביים – מגיבים, במקום פרואקטיביים – יוזמים. כל תשומת הלב שלנו נתונה לדינמיקה הזו והמטרות שהיו לנו יוצאות לנו מהפוקוס.
נו, תגידו כבר… אני רואה את הבלון הלבן מעל הראש שלכם… "אם הוא לא נתן לי ואני אתן לו אז יצאתי פראייר!" הו, חיכיתי למילה הזו: פראייר. בכל פעם שהטיעון הזה עולה, אני נזכר בישו שהטיף להגיש את הלחי השנייה. ישו לא דיבר על להיות פראייר אלא על לשבור את התבנית הראקטיבית – את שרשרת ה"הוא עשה לי" אז "עשיתי לו" אז "הוא עשה לי…".
"אז מה אתה בעצם אומר," תשאלו "שלא נכון להחזיר?" לא, זה לא מה שאני אומר כי לפעמים, ובוא לא נתייפייף, הכי נכון בעולם להחזיר! אז מה כן? אני יוצא כנגד האינסטינקט – האוטומט – האנושי "להחזיר" ולא כנגד הפעולה עצמה. אם, בחנתם את הדברים והחלטתם שזו דרך הפעולה הנכונה מבחינתכם, נכונה מבחינה זו שלא רק תספק תאוות צדק רגעית אלא תוביל אתכם להשגת מטרותיכם בטווח הארוך, אז יאללה אודרוב!
ניהול קונפליקטים, והאמת שזה נגזר מהמילה 'ניהול', מחייב חשיבה של מעבר לסיבוב הבא – ראיה ארוכת טווח של הקשר עם הצד השני (בהנחה כמובן שמדובר בקשר משמעותי מספיק שיצדיק את ההשקעה). לכן, פעולה ראקטיבית – אוטומטית תגרום לכם לרוב לסטות מנתיב השגת מטרות הטווח הארוך שלכם. כאילו, הכי ברור שזיוה כן רוצה לארח את יוחאי בחג הקרוב ובאלו שיבואו אחריו אז להפסיק להזמין אותו ממש לא משרת את מטרת הטווח הארוך שלה.
בא לכם להחזיר? שניה! תבחנו את המטרות שלכם – את ה-I Win שלכם – ותבדקו באיזו מידה ה"להחזיר" משרת את אותו Win. ברוב רובם של המקרים, תבינו בעצמכם שלא נכון לכם להחזיר ואז תפתח בפניכם "הדלת הנוספת" שמובילה לאפשרויות פעולה אחרות מלבד ה"להחזיר".
אילו עוד אפשרויות? הנה כמה הצעות: לתת לצד השני ולראות אם בכך תחוללו את השינוי שאתם מבקשים, ליזום עם הצד השני שיחה כדי להבין למה "הוא לא נתן לכם" או לבדוק את עצמכם ולגלות, אולי, שמבלי לשים לב "אתם התחלתם" ולא נתתם לו כשהוא ביקש כך שהוא בכלל מגיב אליכם…
סארטר אמר שהטרגדיה האנושית נעוצה באינספור אפשרויות הבחירה שעומדות בפנינו. אני חושב שהטרגדיה האנושית נעוצה בכך שאנו מממשים רק שבריר מאפשרויות הבחירה הללו. האוטומט הראקטיבי – הצורך הכפייתי "להחזיר" מבלי שעצרנו לשנייה לחשוב על ההשלכות שלו – הוא דוגמא אחת למקום בו אנשים מוותרים על זכות הבחירה שלהם.
שומעת זיוה?