תריצו בראש את הקונפליקט האחרון שהיה לכם עם מישהו – את מה שאמרתם לו, מה שענה בחזרה, מה שעניתם לו על מה שאמר, את מה שהוא ענה לכם על מה שעניתם לו שאמר… מזהים תבנית?
יאפ! דיברתם על העבר או יותר מדויק: מה הצד השני עשה לכם (בעבר).
טוב לא יוצא מזה, למען האמת רק רע!
למה? כי לדבר על מה שקרה זה להאשים שהרי נרטיב הקונפליקט הוא "הצד השני לא בסדר" ולכם יש הוכחה לכך שהוא לא בסדר – ההתנהגות שלו!
אני יודע, אתם נבוכים כרגע. שהרי "אם לא לדבר על העבר, אז על מה כן לדבר…? כאילו, הצד השני באמת לא בסדר בכך שעשה ___ ו-____ וגם ____ …"
השאלה הפשוטה היא: מה אתם רוצים להשיג: אתם רוצים לחבוט בצד השני (ללא ספק מהנה בטווח הקצר אך הרסני בטווח הארוך) או לדאוג שמה שקרה לא יקרה שוב (פחות כיף בטווח הקצר אך הרבה יותר מקדם בטווח הארוך)?
לדבר על העבר ועל אשמתו של הצד השני פירושו להתמסר למאפיינים האנושיים שמשתוללים בסביבת קונפליקטים. המאפיינים הללו הם שהוציאו לקונפליקטים את שמם הרע (ובצדק גמור!).
אם אתם רוצים לריב אז יאללה, בכיף שלכם, דברו על העבר ועל אשמתו של הצד השני! רק… אחרי שתסיימו לפרוק, ובהנחה שהצד השני לא נשאר חייב, חפשו את המראה הקרובה ותלו את האשם לכך שאתם מרגישים חרא בדמות שמשתקפת שם…
אם אתם רוצים לבנות אז, נשמו עמוק, והתרכזו במה אתם כן רוצים שיקרה – שימו לב שבכך אתם עוברים לשפה מכוונת עתיד.
למשל, במקום "נמאס לי שאתה מאחר כל הזמן" נסחו "חשוב לי לגבש פתרון כדי שנגיע בזמן" או, במקום "את כל הזמן משנה את התוכניות" נסחו "בואי נראה איך נסגרים על תוכנית מוסכמת".
הי! לא אמרתי שזה יהיה קל! לא בכדי, כאשר מדברים על ניהול קונפליקטים, המילה ניהול פירושה האופן בו אנחנו מתנהלים בקונפליקט וכמו שאומרים הדרך הקשה והדרך הנכונה הם, בדרך כלל, אותה הדרך.
ב ה צ ל ח ה!