239 חטופים נמצאים בשבי החמאס כבר 43 ימים. מאז השואה, לא חווינו אירוע שרק מחשבה עליו, ולא כל שכן היחשפות לתיאורים ותמונות, מרגישה כאילו מישהו לופת לנו את הלב ולוחץ ושמשקולת יושבת לנו על הסרעפת ומקשה לנשום. אני לא יכול אפילו להתקרב ללהבין מה מרגיש הורה שילדו חטוף בעזה… אם צריך להגדיר מהי אימה, זו תהיה ההגדרה.
אין אדם בארץ שלא מייחל לחזרתם המיידית, בריאים ושלמים, של כל אחד ואחת מהחטופים. אני רוצה לעסוק בקונפליקט שנסב על האופן בו מנוהלת חזרתם של החטופים. ללא ספק יש פה טרגדיה נוראה אך אין פה לתפישתי קונפליקט.
כדי להסביר, אשתמש בדוגמא שבמציאות נורמלית היא אחת הטעונות שיש, רק שבהשוואה לטרגדיית החטופים, היא נראית לרגע פחות טעונה: וועדת סל הבריאות.
חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שחוקק ב-1994, קובע בין השאר את השירותים הרפואיים אותם זכאים לקבל מבוטחי קופות החולים הנכללים ב"סל שירותי הבריאות". מאחר והמשאבים מוגבלים, נדרשת וועדת הסל להחליט אילו תרופות וטיפולים יכללו בסל ואילו לא. לעיתים, זה בחירה בין דם לדם.
אני זוכר ששמעתי לפני כמה שנים את יו"ר ועדת סל התרופות מתראיין בתוכנית של נתן זהבי. השדרן הפרובוקטיבי שחיפש דם ורייטינג העלה לשידור, מבלי ידיעתו של יו"ר סל התרופות, חולה שהתרופה למחלה מסכנת החיים ממנה סבל, עמדה שלא להיכלל בסל הבריאות.
הסיבה שזה מהלך שפל נוסעת מכך שליו"ר וועדת סל הבריאות אין מה לומר לחולה הבודד כי, אם יבחן את הדברים ברמת החולה הבודד, הוא חוטא לתפקידו המחייב אותו לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה. משמעה של פרספקטיבה רחבה היא להתעלות מעל כאבו של החולה הבודד כדי להחליט האם תרופה המונעת מומים ב-100 עוברים בשנה ראויה יותר מתרופה מאריכת חיים ל-10 חולים בשנה. כדי להיות מסוגל לאותה פרספקטיבה רחבה חייב יו"ר סל התרופות, "לעמעם" – ויסלח לי אלוהים על השימוש במילה הזו בהקשר הזה – את קול זעקתו של החולה הבודד.
למעשה, אין באמת קונפליקט בין יו"ר וועדת סל התרופות, שמייצג את המדינה בסיטואציה, לבין אותו חולה. האחד רואה את הדברים ברמת המיקרו והשני ברמת המאקרו. האחד זועק את כאבו ולא יכול שלא לעשות כן והשני מפעיל שיקולים נוספים ומחויב לעשות כן.
על פי אותו עיקרון, אין קונפליקט בין משפחות החטופים (ולצידם כל מי שמבקש לשלם כל מחיר ועכשיו עבור החזרת החטופים) לבין חברי הקבינט המצומצם (בהנחה שההחלטה איך לפעול בעניין החטופים היא שלהם). הראשונים רואים את המיקרו והשניים, בשאיפה, את המאקרו. הראשונים לא יכולים אלא לזעוק זעקת שבר ולעשות כל שביכולתם כדי להשיב את יקיריהם הביתה והשניים מחויבים להישאר בפרספקטיבה רחבה וכדי לעשות כן, מחויבים "לעמעם" את קול הזעקה. טרגדיה איומה אך לא קונפליקט.
בשנת 1960, במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק, הושיט קשיש נמוך קומה ונמרץ את ידו לאדם שהיה גדול ממנו בעשור וגבוה ממנו בראש. הנמוך היה דוד בו גוריון, ראש ממשלת ישראל והמבוגר היה קונראד אדנאואר, קנצלר גרמניה. 15 שנה אחרי השואה נפגש ראש ממשלת ישראל עם מנהיג המדינה שהייתה אחראית לרצח 6 מיליון יהודים כדי לקדם את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. האם נכון היה שבן גוריון היה מקשיב לקולות המתנגדים לכינון יחסים דיפלומטיים עם גרמניה (ולהסכם השילומים שנחתם עוד קודם) ולא מוביל מהלך, שאולי, סייע לריפוי והתחדשות של עמו? מה יכול היה לומר בן גוריון לניצולי מחנות ההשמדה כשהטיחו בו שהוא מבזה את זכר בני משפחותיהם שנרצחו…? התשובה היא כלום, לא ניתן לומר דבר שינחם אותם.
בן גוריון נדרש היה "לעמעם" את קולות המתנגדים (וברוך השם למנחם בגין היה קול…) כדי לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה. כל עוד מתקבלת ההחלטה בפרספקטיבה רחבה, יכול העם – גם כאשר מדובר בטרגדיות מפלחות לב – לנוח בידיעה שיש מי שמופקד על גורלו.
באוקטובר 2011 נחתמה עסקת שליט במסגרתה שוחררו כ-1,000 מחבלים (מתוכם כ-500 מחבלי חמאס) תמורת שחרורו מהשבי של גלעד שליט (המתווכחים בעסקה אגב היו הגרמנים). בין המשוחררים היה גם יחייה סינוואר שהגה, הוביל והיום מחזיק ברוב החטופים בעזה. קשה שלא לכאוב את המחשבה שאירועי ה-7 לאוקטובר היו נמנעים אם לא היתה נחתמת אותה עסקה. מצד שני, המחשבה שאילולא אותה עסקה היה גלעד שליט נמק עדיין בשבי חמאס, כפי שחטאנו בניהול מקרה רון ארד, אינה קלה אף היא.
לנהל היום דיון על עסקת שליט זו חוכמה לאחר מעשה שאין בה כל תועלת. יכול להיות שההחלטה שהתקבלה בעניין שליט היתה נכונה ויכול להיות שלא. מה שכן חשוב בטרגדיית החטופים היא שראש הממשלה, כמו יו"ר סל התרופות או דוד בן גוריון בשעתו, יהיה בעל היכולת לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה – לחבק ולבכות עם משפחות החטופים ובאותה עת "לעמעם" את כאבם כדי להיות מסוגל לראות את הדברים באופן רחב – הן בהקשר של מכלול השיקולים והן בהקשר של הטווח הרחוק.
ליכולת הזו יש שם. היא מכונה 'מנהיגות'.