תגידו, הפשע משתלם? וכשאני מדבר על 'פשע' אני לא מתכוון, למשל, על שוד בנק אלא על "התנהגות פושעת" במובן של התנהגות בלתי מוסרית/לא חברתית/לא אתית כגון "להפוך שולחן" כדי לקבל דבר מה שלא באמת מגיע לכם…
אז, מה אתם אומרים, הפשע משתלם? ובלי תלוי או "תראה…" ובלי התיפיפויות – כן או לא?
אכן, מבאס להודות אבל הפשע משתלם.
אסביר באמצעות שתי דוגמאות:
- תארו לעצמכם שאתם מנהלים מו"מ למכירת המכונית שלכם. באפשרות הראשונה, כמו במציאות, אתם אנשים ישרים והוגנים ולכן תדווחו לקונה הפוטנציאלי על כל בעיה שהייתה ברכב. באפשרות השנייה אתם "עושי צרות" כך ש… "שכחתם" לספר על בעיות שונות ברכב… באיזה משתי החלופות – הראשונה או השנייה – תמכרו לדעתכם את הרכב ביתר קלות ובמחיר גבוה יותר…?
- דוגמא נוספת: אחד מילדיכם הוא "עושה צרות" – מתבכיין, לא מהסס להקים מהומה כשהוא רוצה משהו, מרגיש מקופח כל הזמן, מחרב תוכניות משפחתיות סדרתי… כן, כן… בדיוק הילד של השכנים ממול… עם יד הלב, לא ביקשתם מידי פעם מאחיו הרגועים יותר ש"יוותרו לו…"…? ברור שכן וכל שכן שיש לו ילד כזה חטא בכך אי אילו פעמים…
שניה, הילד "הטוב" מקופח בגלל ש"עושה הצרות" עושה צרות…? כאילו, זה לא אמור להיות הפוך ש"הטוב" מתוגמל ו"עושה הצרות" לא מקבל פרס על התנהגות "בלתי חברתית"…? זהו בדיוק פרדוקס "עושה הצרות" – תגמול התנהגות לא ראויה כדי להשיג שקט.
מרחב הפתרונות של "עושה הצרות" גדול יותר משל אחרים – במקרה המכונית הוא ימכור יותר מכוניות ובמחיר גבוה יותר ובמקרה הילד הוא יקבל דברים על חשבון אחיו – ולכן יש לפרט מוטיבציה להיות "עושה צרות"… אכן פרדוקס…
אז איך מתמודדים עם הפרדוקס הזה?
במקרה של ניהול מו"מ או קונפליקט חד פעמי עם אדם שאנחנו פחות מכירים, כמו בדוגמת המו"מ על מכירת המכונית, אסור לנו להניח דבר. עיין ערך מקרה ענבל אור, אמיר ברמלי או ברני מיידוף שידעו להסתיר את היותם "עושי צרות" בקסם אישי ובמילים חלקלקות…
אנחנו נוטים לשפוט את האחר בהתאם לעולם הערכים שלנו ולכן אנשים הוגנים יניחו שהצד השני דובר אמת. אז זהו, שזה לא בהכרח נכון! ולא, העולם לא אכזר ולא, העולם לא מלא באנשים רעים אלא, פשוט, בינינו מסתובבים כמה "עושי צרות" ולכן נכון שלא להניח שהם דוברי אמת אלא לבסס את הדברים על נתונים אובייקטיביים. זו אגב אחת הסיבות ש-Win-Win הוא מודל שגוי, ולעיתים אף מסוכן, מאחר ומגולמת בו ההנחה שהצד השני תם לב. אמיר ברמלי מישהו…?
במקרה הילד, ובכל מקרה של התנהלות לאורך זמן עם אדם מוכר, מודעות לנטייה שלנו לקנות שקט באמצעות תגמול "עושה הצרות" היא השלב הראשון. השלב השני הוא תכנון: כיצד להתמודד עם המקרה הבא בו "עושה הצרות" מקים מהומה, איך מפסיקים לתגמול אותו על ההתנהגות הזו, כיצד יוצרים אצל אחיו תחושה של שיווניות וכיצד מעבירים מסר שהתנהגות ראויה היא זו שזוכה לתגמול… ללא גיבוש "תוכנית פעולה" זה פשוט לא יצליח כמו שבלי תוכנית פעולה מגובשת לא תצליחו להיפטר מהק"ג העודפים או מהמינוס בבנק…
כן! התמודדות עם "עושה צרות" מחייבת השקעת אנרגיה! זו אגב אחת הסיבות שהפרדוקס נוצר מלכתחילה כי, לכאורה, קל יותר לקנות שקט רגעי באמצעות כניעה לסחטן מאשר להוביל מהלך ארוך טווח שדורש השקעת אנרגיה וכולל בחובו פוטנציאל ליצירת קונפליקטים.