לפני הרבה שנים הקרינו בטלוויזיה גרסה מאוירת של פינוקיו. הסיפור היה בגדול אותו סיפור שכתב קרלו קולודי בסוף המאה ה-19 בתוספת כמה טוויצ'ים: ברווזונת בשם בלה ייצגה את האני העליון – הסופר אגו של פינוקיו ושני נבלים – שמשון (השועל) ויובב (החתול?) ייצגו את האיד של פינוקיו. במסעו של פינוקיו להתאחד עם סבא ג'פטו ולהפוך ל"ילד אמיתי" – כלומר לחיות באינטגריטי ולהיות ישות שלמה – נקרע פינוקיו בין בלה ("פינוקיו, הוא משקר…") לבין שמשון ויובב שניסו תמידית (ולרוב גם הצליחו…) לעבוד עליו.
בכל פעם, לפני ששמשון ויובב היו מסנג'רים את פינוקיו, היה אומר לו יובב בקול הבס הצרוד שלו: "פינוקיו, אנחנו חברים שלך…" בדרך כלל, היה הולך פינוקיו שולל אחרי ההבטחות של שמשון ויובב (שהיו כאמור מצופות בדברי כיבושין) ונופל בפח.
"יופי," תגידו "נחמד ממש שאתה מעלה זיכרונות אבל… איך זה קשור אלינו…?" אז… הטענה שלי שבכל אחד ואחת מאיתנו מקנן איזה יובב כזה שמציץ, למשל, כשחבר/ה מתייעצים איתנו בקשר לקונפליקט שיש להם… תבדקו שנייה, איזה עצה אתם נותנים לחבר/ה ובאיזו מידה הייעוץ הזה שלכם לא נובע בעצם מצורכי "היובב" שלכם…?
לפני שנים רבות, בתחילת דרכי בעולם הגישור, לאחר שנחשפתי למודל ההתערבות המעצים – דהיינו מודל בו המגשר אינו מחווה את דעתו על התוכן אלא מסייע לצד "לגדל סימן שאלה מעל הראש" ולהבין בעצמו מה מדויק לו – שמתי לב עד כמה האנשים סביבי הם "יובבים"… עד כמה במסווה של "אנחנו חברים שלך…" קיבלתי עצות שלא ממש עשו לי טוב… כמובן שלא היתה לנותני העצות כוונת זדון (לרובם לפחות…) ועדיין הצורך שלהם לייעץ מתוך המקום הפרטי שלהם, שניזון גם מהפחדים, קנאות, תסכולים שלהם יצר "עצות יובב"… עצות שלא בהכרח היו נכונות עבורי ובטח ובטח לא סייעו בידי להבין מה מדויק לי…
כאן מגיע השלב בו אתם/ן בוחנים את עצמכם/ן. בפעם האחרונה שאדם קרוב – חבר, בן/בת הזוג, הילדים או אפילו חמותכם אם זכיתם ויש לכם מערכת יחסים קרובה – עד כמה היתה העצה שנתתם לאותו אדם עצה "נקייה", כזו שלא מערבת שום אינטרס או צורך שלכם…? התבוננות נוקבת תגלה לכם את החלק ה"יובבי" באישיות שלכם החלק שאמר דברים לטובתכם בעטיפה של "פינוקיו, אנחנו חברים שלך…" זה לגמרי בסדר כי בכולנו יש גם את האיד בו מקנן האגו שלנו – ה"יובב" הפרטי שלנו… זה לגמרי בסדר כל עוד החלק הזה מנוהל על ידי "בלה" – האני העליון שלנו, קול המוסר – שיודע לומר לנו מתי אנחנו מורחים על הצד השני את השטויות שלנו…
"אז מה אתה מציע שנהיה 'בלה' ולא 'יובב'?" תשאלו. לא, אני מציע שפשוט לא תהיו. כדי להקשיב באמת לצד השני ולעזור לו להבין מה הנתיב הנכון עבורו, עליכם להזיז הצידה את עצמכם לגמרי. לא ה"יובב" ולא ה"בלה" שלכם צריכים להיות נוכחים אלא עליכם לאפשר חלל בו הצד השני יוכל לעשות את הבירור שלו בעזרתכם.
אני יודע, הרעיון שאתם סותמים והצד השני מפיק מהשיחה ערך עשוי להיות מוזר, שלא לומר מאיים, שהרי אז מה תפקידי בתור חבר/הורה/בן זוג…? נסו, בפעם הבאה שהילד שלכם משתף (בהנחה שהוא עדיין משתף כי אחרי כמה שנות "יובב" מי ירצה לשתף אתכם…?) הקשיבו לו והשאירו את ה"יובב" שלכם מחוץ לשיחה – שקפו את דבריו של הילד, שאלו אותו שאלות על מה שהוא אומר ועזרו לו להבין את עצמו טוב יותר.
רוצים באמת "להיות חברים שלך"? אז תנהלו את "היובב" שלכם ו… תסתמו קצת!