חיכיתי בפתח הדלת. יולנדה ואחיה יוג'ין עשו את דרכם מביה"ס חזרה הביתה. יולנדה פתחה את שער הכניסה לחצר ומה-6 מטר בין השער לדלת הכניסה, הבנתי שמשהו לא כשורה. "טוב," תגידו "ילדה בת 11, כאילו, 'לא כשורה' הוא מצב רגיל בגיל הזה לא? אולי, לא אצל יולנדה.
- "דידי מתנהגת אלי מגעיל" שיתפה יולנדה אחרי ארוחת הצהרים ובדרך לגינה הציבורית. "המורה אמרה לה לחלק דפים והיא חילקה לכולם ורק לי לא… וגם בהפסקה נפלתי והיא צחקה…"
- שתקתי.
- יולנדה שתקה.
- "לא כיף בכלל" אמרתי.
- יולנדה הנהנה.
- "תגידי, מי לדעתך מבין שתיכן חזקה יותר?" שאלתי את הטרום מתבגרת.
- יולנדה שמכירה את שיחות ה'מיס יוניברס' שלי ( = מיס יוניברס שבשיחת ההכתרה שלה מדברת על חשיבות האמונה של אדם בעצמו, כוחה של התמדה ועוד דברים ברוח ניו אייג'ית) ענתה "א…ני" כשלגמרי לא היה ברור אם זו אמירה או שאלה.
- "נכון," עניתי "למה?"
- "כי…," יולנדה חיפשה תשובה "אני נראית יותר טוב…?"
- צחקתי. "את לגמרי נראית יותר טוב. תני לי עוד סיבה שאת חזקה יותר"
- ליונדה היה מבט של 'באמש'ך, אולי תגיד כבר…' אז עניתי "כי את לוקחת אחריות ולעולם מי שלוקח אחריות יהיה חזק יותר ממי שלא".
אחריות, או בשמה הנוסף ownership, היא מושג חמקמק. חמקמק כי אנשים נוטים לבלבל בינה לבין מאמץ או השקעה. כלומר, אם פעלתי אז בהכרח לקחתי אחריות. לפעמים כן ולפעמים לא – השקעה או מאמץ אינם בהכרח מעידים על כך שנלקחה אחריות. פעולה יכולה להיות תוצר של לקיחת אחריות או של חוסר לקיחת אחריות.
תיזכרו לשנייה באופן בו פעלתם בקונפליקט האחרון שלכם, האם באמת לקחתם אחריות על הסיטואציה (ועל החלק שלכם בה) או שפעלתם ממקום ראקטיבי – בתגובה לתפישתכם את מה שעשה הצד השני…? רואים, פעולה לכשעצמה, אינה מעידה על לקיחת אחריות.
אחריות מורכבת מהתבוננות עצמית (רפלקסיה) ואומץ והיא נמדדת בפעולה אפקטיבית – ה-impact – שאנחנו מחוללים.
רפלקסיה היא היכולת להתבוננות עצמית, לרוב בעקבות משוב שאנחנו מקבלים מהסביבה. המשוב יכול להיות משוב מפורש שמישהו נותן לנו (למשל, "הי אסף, יש לך ריח רע מהפה") או כשהמציאות מעידה על דבר מה (בהקשר לדוגמא הקודמת, העובדה שאנשים נרתעים מלהיות לידי). רפלקסיה היא תנאי הכרחי לשינוי כי אם אינני מכיר בקיומה של בעיה (וככזו שקשורה אלי) לא אפעל כדי לשנות אותה (בדוגמא לעיל, לא אלך לצחצח שיניים).
אחרי שהבנתי את קשר בין המצב הלא רצוי לבין ההתנהלות שלי, נכנס לפעולה הרכיב השני – אומץ – אשר נדרש כדי לצאת לפעולה העשויה להיות מנוגדת לתפישתי את עצמי, לעורר התנגדות מהסביבה וכו'.
לקיחת אחריות נמדדת ביציאה לפעולה, אם לא יצאנו לפעולה אלא רק ברברנו, לא לקחנו אחריות! ואם היציאה לפעולה היא ממקום מדויק דהיינו ממקום של רפלקסיה ובאופן מקדם, אזי השקעה ומאמץ יעידו על לקיחת אחריות כי כאמור נובעים ממקום מדויק. לרוב ה-impact של פעולה כזו יהיה לעין שיעור גבוה מפעולה שלא נלקחה ממקום של אחריות.
- לאור המבט השואל של יולנדה, הסברתי. "דידי קיבלה בעבר משוב ממך והתעלמה (לראיה ההתנהגות שלה לא השתנתה ולכן התרחקת ממנה). מכוון שהיא לא לוקחת אחריות על ההתנהגות שלה – מתבוננת במראה בהתאם למשוב שקיבלה ממך ומשנה את ההתנהגות שלה – היא לעולם תחיה בתחושה ש"עשו לה"… זו תחושה לא כיפית בכלל…".
- יולנדה שתקה והסתכלה לכיוון הילדים ששיחקו לא הרחק מאיתנו.
- "היכולת להשתנות היא יכולת חשובה מאוד שמשפיעה על רמת ההישגים שלנו, על איכות הקשר שלנו עם אנשים אחרים ויותר מהכל, היא קובעת באיזו תחושה אנחנו נסתובב בעולם – בתחושה של יכולת ובחירה או בתחושה של הגבלה וקורבן. דמייני לשנייה איך יראו החיים של דידי בעוד 30 – 20 שנה אם היא לא תיקח אחריות…"
- "לא תהיינה לה בכלל חברות" ענתה יולנדה.
- "כנראה" אמרתי.
- "הטרגדיה," המשכתי "שדלת האחריות נעולה מבפנים, את לא יכולה להכריח מישהו לקחת אחריות, הוא צריך לבחור בכך בעצמו…"
- "ומה אם הוא בוחר שלא לפתוח את הדלת?" שאלה יולנדה במבט חצי מודאג.
- "אז… אז אנחנו צריכים לעשות את מה שנכון עבורנו ולא אחת זה אומר ללכת… בדיוק כמו שעשית עם דידי…"
- יולנדה נשמה נשימה עמוקה, סידרה את החולצה שלה (כמו שהיא תמיד עושה כשהיא מסדרת את המחשבות שלה) ואמרה "מגניב!" (שזה שם קוד ל'אתה מתחיל לחפור') "עכשיו" אמרה לי במבט מתריס "בוא נתחרה הביתה בריצה…" ולפני שהספקתי לענות היא כבר פתחה בריצה.