דפנה היא חברה של מלא שנים. בשנתיים האחרונות התפרצה אצלה מחלה שהרופאים מכנים אוטואימונית או אדיופטית (שזה מונח מפוצץ שמקורו מלטינית ופירושו: מחלה שאין לה סיבה ידועה, שהתרחשה באופן ספונטני "מעצמה"…). יש יתרון אחד לכאב – הוא מאלץ אדם לחפש תשובות ובמוקדם או במאוחר להבין’ ש"הדרך החוצה עוברת פנימה" – כלומר שהתשובות נמצאות, לרוב, בפנים.
– "שמעת על הרפואה הגרמנית החדשה?" שאלה אותי דפנה בעודה לוגמת שייק ירוק במרקם צמיגי מבקבוק שהביאה איתה.
– הנהנתי.
– "אז אתה יודע שלפי העבודה של דר' האמר, מקור כל מחלה בקונפליקט רגשי לא פתור ושאופן הטיפול הרפואי המסורתי לא רק שלא מרפא את הגוף אלא מחבל במאמצי הגוף לרפא את עצמו…"
– הנהנתי שוב.
– "ו…?" שאלה אותי דפנה שמסתבר שרצתה לקבל קצת יותר יחס מסתם הנהונים…
מה דעתכם, האם מחלה היא "מקרה משמים" או שמקור המחלה הוא דבר מה שקשור בנו בין אם זו התזונה, רמת הפעילות הגופנית או מצבי דחק רגשיים שחקקו בתוכנו טראומות רגשיות?
לדעתי, יש זהות בין קונפליקטים לבין מחלות: שניהם מהווים ביטוי "חיצוני" לחוסר איזון פנימי. מכוון שהעיניים שלנו מופנות החוצה, אנחנו יכולים להבחין באותו חוסר איזון פנימי רק כשהוא משתקף בדבר מה שהעיניים שלנו יכולות לראות – ההתנהגות המעצבנת של הצד השני (= קונפליקט) או הסימפטומים של המחלה.
אדם שתופש את מקור מחלה (או הקונפליקט) בחוץ – מהבחינה הזו ש"נפלה" עליו המחלה או "שעם הגיל מגיעות המחלות", אינו רואה את עצמו אחראי למצב ולכן ייטה לקחת תרופות כדי להתמודד עם הצרה שנפלה עליו. חשוב להדגיש, אין פה חלילה ביקורת ובוודאי ובוודאי שלא קריאה למרד תרופות! מי שזו תפישתו לא יכול אלא לנהוג כך.
אדם שתופש את מקור המחלה (או הקונפליקט) בפנים – מהבחינה הזו שהוא משער שמשהו באופן ההתנהלות שלו יצר, או לפחות תרם להיווצרות המחלה – יחפש את המקורות באופן בו הוא מנהל את חיוו: התזונה שלו, רמת המתח בה הוא חיי והטראומות הרגשיות שלו (שאולי) מבקשות ריפוי. שוב, גם כאן אין חלילה ביקורת על הניחוח הניו אייגי' שעולה באוויר, מי שזו תפישתו לא יכול אלא לנהוג כך.
באופן מטאפורי, ההבדל בין לראות את מקור המחלה/קונפליקט "בחוץ" או לראות את מקורו "בפנים" הוא כמו ההבדל בין מתג מורם למתג מורד. וב"מתג", אני מתכוון למתג האחריות: "בחוץ" – אין לי אחריות, "בפנים" – יש לי.
– "אומר לך משהו שעבר לי בראש כבר זמן מה" אמרתי לדפנה אחרי שתיקה של כמה שניות.
– דפנה לגמה מהמשקה הירוק שלה והסתכלה עלי בציפייה.
– "לא זו בלבד שאני חושב שמקור המחלה שלך בתוכך, אני גם חושב שאת מתקשה להיפרד ממנה"
– זיק של כעס עבר בעיניה של דפנה.
– ניצלתי את ההזדמנות שהיא בדיוק לקחה שלוק מהמשקה שלה והסברתי למה כוונתי.
פעמים רבות ראיתי איך, לקראת גיבוש הסכם שיסיים קונפליקט מתקשים אנשים "לשחרר" – להיפרד מהקונפליקט. רמת הקושי הזו נמצאת ביחס ישר לרמת הטעינות של הקונפליקט או למשך הזמן שהוא מתנהל. אותו עיקרון תופס לדעתי גם לגבי מחלות.
"תגיד, מה נסגר איתך…?" תתקוממו מולי "נראה לך שאני רוצה את המחלה המזורגגת הזו? נראה לי שנוח לי עם הקונפליקט עם הפסיכופט.ית שמולי…?" כן, אני יודע, הרעיון בו אנחנו "מחזיקים" את המציאות, בוודאי אל מול אירועי חיים קשים, הוא רעיון שעלול לקומם ולא בכדי עבר זיק של כעס גם בעיניה של דפנה.
אני לא טוען שהדברים נעשים ברובד הגלוי, לרוב הם לא. ואגב, ככל שהרעיון הזה מכעיס אתכם יותר, יש סיכוי שהוא מדויק לכם.
אסביר: בתודעת אגו אנחנו שואבים משמעות, ערך והגדרה מ"הבחוץ" – מחפצים חיצוניים, מעמד, תשומת לב – כל דבר מה שניתן לנו "מבחוץ". מחלה היא אמצעי כזה: היא נותנת כותרת, היא מאפשרת שלא לקחת אחריות, היא מעניקה תשומת לב, היא פותרת דיסוננס עצמי של מסכנות ועוד. באותה המידה קונפליקט הוא אמצעי שמאפשר להאשים מישהו אחר (ולא לקחת אחריות), לחוש תחושת משמעות וכוח (שאותה מקבל האגו רק דרך מאבק) או סתם "להאכיל" את האגו במזונו: הפרדה, שליליות ותחושת נפרדות.
אם אלו הצרכים שלנו, אנחנו לא יכולים אלא למלא אותם ועד כמה שהדבר יראה אולי מעוות, גם במחיר של סבל בדמות מחלות ו/או קונפליקטים. לא בכדי אמר נטישה שאהבה פוחדת משינוי יותר מאשר מהרס.
באופן מטאפורי, כמו שאיי רובוט מתוכנת לעשות את דרכו לתחנת הטעינה שלו, כך גם אנחנו כאשר "תחנת הטעינה" שלנו היא אוסף האמונות שלנו. לשם נחזור גם אם הן גובות מאיתנו (ומהאנשים סביבנו) כאב וסבל.
– "אם דבר מה מתמיד בחיינו," אמרתי לדפנה, "השאלה הראשונה שחייבת להישאל היא מה בתוכי גורם לאותו דבר להתמיד… כמאמר המשפט: 'אנשים אינם מושכים לחייהם את מה שהם רוצים אלא את מה שהם'".
– זיק הכעס בעיניה של דפנה דעך. אפשר היה לראות איך היא מסיטה את מבטה פנימה וחוקרת.
חשוב לסייג ולומר שהדברים אינם מוחלטים במובן הזה שאין "רק בחוץ" או "רק בפנים" – שני המישורים הללו שזורים האחד בשני – סיבות סביבתיות ותורשתיות עשויות להיות אף הן המקור למחלה וכן, לצד השני יש גם אחריות בכך שנוצר קונפליקט. בכך שהכרתם, ולו בחלק, מהאחריות שלכם פתחתם פתח לשינוי שלא יהיה קיים אם תהדפו מעליכם את הרעיון שמקור הדברים, ולו חלקית, נמצא בפנים.
רק כך, ניתן לדעתי להיפרד, באמת, ממחלות ומקונפליקטים.