מארק טווין אמר: "בעוד עשרים שנה אתה תהיה מאוכזב יותר מהדברים שלא עשית מאשר מהדברים שעשית". מי מאיתנו שהעשרים שנה שלו הגיעו, מבין בדיוק למה התכוון מרק טויין – הוא מרגיש איך העתיד שלו רודף אותו.
כל מי שעשה פעולה כלשהי בעבר, עליה הוא מתחרט (ובינינו, מי לא…?), מרגיש איך העבר שלו רודף אותו. אלו מאיתנו שחיים בהווה את תבניות העבר (וזה נכון ל-99% מבני האדם…) יגלו בגיל מסוים, בדיוק כמו שאמר מארק טווין, שגם העתיד שלהם רודף אותם.
ברגע שאנחנו שבויים באותם דפוסי חשיבה אז העתיד למעשה כבר קרה. אם אני רגיל לדחות הצעות עסקיות – כי יש לי אישיו עם לבטוח באנשים אחרים או שאני מונע מעצמי התרחבות, שפע ושגשוג – העתיד שלי – שמורכב מההחלטות שאני עושה בכל רגע נתון – לא יכלול התרחבות, שפע ושגשוג… הידיעה הזו, שאנחנו קובעים על בסיס תבניות העבר שלנו את עתידנו היא היא מקור החרדה שאנשים מרגישים. כלומר, מקור החרדה היא הידיעה הפנימית, אשר קבורה אי שם במעמקי התודעה שלנו, שאנחנו מונעים מעצמנו עתיד טוב יותר. זה שאנחנו תולים את הסיבות לכך שלא עשינו דבר מה בגורמים חיצוניים היא בדיוק הסיבה מדוע מהות הקיום האנושי היא כה טרגית.
איך אתם יודעים האם אתם "נרדפים"? פשוט, הרגשות שאנחנו מרגישים הם האינדיקטור הכי ברור. אם תחושת חרדה מלווה אתכם, סימן שיש לכם יותר מידי עתיד "במערכת" – אתה נמנעים מפעולות בהווה והידיעה הזו מטילה צל "מקדימה". אם רגשות אשם הם הרגש הדומיננטי שאתם מרגישים, סימן שיש לכם יותר מידי עבר "במערכת" – אתם תופשים בהווה את פעולותיכם בעבר באופן שמטיל עליכם צל "מאחורה". אם אתם האפי אז או שאתם משתייכים לזן נדיר מאוד שחיי ב"כאן ועכשיו" ופועל מתוך שלוות הוויה, או שאתם בני 20 ועדיין אין לכם מספיק עבר או עתיד "במערכת" או שיש לכם אחלה דילר…
תכלס, בכל רגע נתון מצטלבים בהווה העבר והעתיד שלנו. רק שהאינטנסיביות של החיים גורמת לנו להתרכז בניהול סיפור חיינו ובפחות בגורמים שיוצרים את סיפור חיינו. קל כל כך להילכד בטרדות ועינוגי החיים מאשר לעשות "פניית פרסה" ולהפנות תשומת לב פנימה. האמת, שזו לא "האינטנסיביות של החיים" אלא חוסר היכולת האינהרנטית שטובעה ברובנו. הרברט אגר אמר את זה באופן מדויק (וכואב): "האמת שמשחררת אנשים היא לרוב האמת שאנשים מעדיפים שלא לשמוע".
וזה היופי בקונפליקטים. יופי? יאפ! כי האינטנסיביות של קונפליקטים יוצרת ההזדמנות לבחון את העבר שלנו, ולהבין מה האחריות שלנו ש(גם) בגללה נוצר הקונפליקט מלכתחילה. הבחינה הזו של ההווה באמצעות העבר מכוננת את השינוי של העתיד. קונפליקטים, בגלל שהם צובעים את הסיפור "בזרחן" – במובן של עצמות רגש, בלגן וטלטלה – מסמנים את תבניות העבר שלנו באופן בולט. 'בולט' כמובן רק למי שמוכן לעשות את פניית הפרסה ולהתייחס למציאות כאל מראה ולא כאל חלון – לבדוק את הדברים פנימה ולא החוצה. כל עוד המציאות היא "חלון" אז "הצד השני לא בסדר.. "בגללו התחיל הבלגן" וכל משפט אחר שמשאיר את תבניות העבר במקומן ומקבע את עתידנו.
מכאן, שלא רק שקונפליקטים אינם "רעה חולה" אלא להיפך, הם הזדמנות אמיתית לשינוי! אלך אפילו צעד נועז נוסף, הם הזדמנות להודיה! הודיה לצד השני (כן, כן… ההוא מהקונפליקט…) על שעזר לנו לחשוף את התבניות שלנו, לקחת עליהן אחריות ולתבוע את העתיד לו אנחנו ראויים (ורוצים…).
החלק האחרון (והפחות מוכר) במשפט של מרק טווין, אתו פתחתי את הפוסט הזה, אומר: "אז זרוק את הכדורים, הפלג הרחק מהנמל הבטוח, תפוס את רוחות הסחר במפרשים שלך.". העניין, שלא באמת צריך להפליג הרחק אל "הנמל הבטוח". צריך פשוט להפנות את "מפרשי הרגשות" שלנו ולהגיע אל המקום הקרוב ביותר – אל עצמנו פנימה. ואיך תדעו אם אתם מפליגים לכיוון הנכון? כמובן, הרגש שילווה אתכם ולצידו קיטון בכמות הקונפליקטים בחייכם.