אנחנו חיים בתרבות של שחור – לבן: אם השגת את היעד החיצוני, אתה ווינר. אם פספסת אותו, אתה לא ווינר (ואם ממש פספסת אותו, אתה אפילו לוזר).
אבל זו מלכודת מחשבתית מסוכנת שבהמשך אראה את המחירים הארגוניים שלה.
קחו את מרלין מונרו כמשל. מונרו השיגה תהילה עולמית ויופי נצחי, ושמה לעולם ייקשר עם דמות נשית יפיפייה ומפתה. כשחקנית, הסרט Some Like It Hot זיכה אותה בפרס גלובוס הזהב ונחשב לאחד הסרטים הקומיים הטובים ביותר בכל הזמנים. ללא ספק, בהקשר של השגת תוצאות חיצוניות, מונרו היא ווינרית.
רק שלצד ההישגים החיצוניים הללו, מונרו סבלה מבדידות קשה, חרדה קבועה ומאבקים מתמשכים בדיכאון, מה שגרם לה, ככל הנראה, לקחת את חייה, כשהיא בת 36 בלבד. האם בבחינת הישגיה החיצוניים (תהילה, פרסים) לצד חייה הפנימיים (תחושת בדידות, חרדה ודיכאון), יהיה נכון לומר שמונרו היא ווינרית? לדעתי התשובה היא לא.
הגדרה חד ממדית של ווינריות – כזו שמגדירה ווינר רק כאחד שהשיג את התוצאות החיצוניות ומתעלמת מעולמו הפנימי או מהנזקים הסביבתיים שיצר בנתיב השיגו את היעד – גורמת כאמור נזקים ארגוניים כבדים:
- פגיעה בחדשנות ובחוסן: התפיסה האבסולוטית הופכת כל כישלון ללוזריות", מה שגורם למנהלים להימנע מלקיחת סיכונים מחושבים או מיוזמות בעלות פוטנציאל גדול.
- שחיקה ותחלופה: התמקדות רק בהישג החיצוני מובילה ל"מלכודת המצליחן האומלל" (כמו מונרו), בה ההצלחה אינה מחוברת לסיפוק פנימי. הארגון מאבד את אנשי המפתח שלו ברגע השיא.
- נוקשות ניהולית: הגדרה צרה מעודדת כוחנות ו"סכין בין השיניים", ומונעת גמישות אסטרטגית – היכולת הקריטית להכריע מתי נכון יותר לוותר כדי להשיג את המטרה האמיתית.
אדם שמשיג תוצאות חיצוניות בכל מחיר – בין אם אישי ובין סביבתי – הוא לא ווינר אלא בולדוזר. ואכן יש משימות שדורשות בולדוזרים, רק לא כל בולדוזר הוא ווינר.
ווינריות אמיתית, להגדרתי, היא כזו שמביאה בחשבון השגת יעדים חיצוניים לצד פרמטרים של רווחה פנימית, תוך שמירה על האקו-סיסטם – הארגוני-חברתי.