"אוניה שעוגנת בנמל, בטוחה מכל רע. לא לשם כך נבנתה." ~ ג'ון א. שאד.
יש שלב בחיים, שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כבר לא מחזיק מים. זה קורה לרוב בסביבות גיל 40 – 50 במה שמכונה "משבר אמצע החיים" במהלכו גברים קונים לעצמם אופנוע כבד ונשים מרימות את החזה. אם עד אותה נקודה יכולנו לומר לסביבה/לעצמנו ש"כן, אני לא מצליח בגלל המצב הכלכלי/ביבי/ ההורים שלי/וואטאוור…" אז זה כבר לא משכנע יותר – "השמיכה קצרה" מידי והיא לא מצליחה לכסות את האמת.
"אמת… איזו אמת?". האמת שהמקום במאוחרי הראש שלנו – המקום "שיודע" – היה מודע לה כל הזמן אבל חלקים אחרים באישיות שלנו ניסו לכסות. עד עכשיו זה איכשהו הצליח אבל לא עוד, "השמיכה" כאמור קצרה מידי… ומהי אותה אמת? שהדברים תלויים בנו. לא בגלל "הסיפור" שאנחנו מספרים כבר שנים דברים לא קרו, אלא מכוון שאנחנו לא אפשרנו להם לקרות. אם אשתמש בציטוט שפותח את הפוסט, אנחנו ולא אף אחד אחר, מחזיקים את החבלים שקושרים את האונייה לרציף.
כאילו, כמה פעמים קונפליקט מסוים צריך לחזור בחיים שלנו כדי שנבין שהסיבה נמצאת במקום האחרון בו אנחנו מחפשים? (רמז: בנו). מתי נשים לב שאולי הדמויות בחיים שלנו מתחלפות אבל "הסיפור" נשאר דומה…? בהתחלה זו היתה המורה בביה"ס שלא האמינה בנו, ואח"כ המ"כ בצבא, ואח"כ בן.ת הזוג הראשון ואח"כ השני…
מהבחינה הזו קונפליקטים הם איתות מצוין – הם חוזרים כדי לסמן לנו שאנחנו האחראים… באסה שלוקח לאנשים להגיע לגיל 50 – 40 כדי (אולי) לראות את זה…
בני אדם הם יצורי הונאה עצמית משוכללים למדי. חשבתי על כך שוב לא מזמן כשקראתי את הסיפור של טימות'י וויקס. וויקס האוסטרלי נשבה ע"י הטליבן, שהה 3 שנים בשבי, שוחרר כדי… לחזור לפני כחודש לבקר את "האחים שלו" לדבריו… וויקס לא רק מדבר על אנשי הטליבן בשמות תואר ששמורים לחסידי אומות עולם, בצילום בו רואים אותו מתחבק עם שוביו, יש לו אשכרה פרצוף של פרה הינדית כשבואו, לאור המקום והאנשים עימם הוא נמצא, פרצוף של עגל מובל לשחיטה היה קצת יותר מתאים…
תכלס, נראה על פניו שוויקס סובל מ'תסמונת שטוקהולם' – מקרה פרטי של תופעת הדיסוננס הקוגניטיבי שגורמת לאנשים לשנות את תפישתם ו/או לטעת בהם זיכרונות שווא כדי ליצור הלימה בין "הבפנים" לבין "הבחוץ". אבל הי, מי יודע, אולי הערכה הזו שלי היא בכלל זו שנטועה בהונאה עצמית…
הונאה עצמית היא מנגנון הגנה גאוני. אנחנו "מחליקים את הקמטים" בין אם בכך שאנחנו ממציאים אירועים, או משנים התרחשויות או מספרים לעצמנו סיפורים על איך אנחנו מרגישים/במה אנחנו מאמינים… הבעיה היא שכמו בסיפור "הנסיכה על העדשה", לא משנה כמה מזרונים נערום, איפשהו למטה טמון "זרע הפורענות" שלא יאפשר לנו לנוח באמת עד שלא נעיף את כל המזרונים ונחלץ אותו.
רק כדי לחלץ את אותו זרע פורענות אנחנו צריכים לדעת איפה לחפש… ו… "שמיכה קצרה" זוכרים…?
הארה לפי הבודהיזם יכולה להיעשות בשני נתיבים: 'קנשאו' ו-'סאטורי'. קנשאו הוא הנתיב הפחות מהנה מבין השניים אך ללא ספק הפופולרי יותר. זהו נתיב ההתעוררות כתוצאה מייסורים – נתיב "השמיכה הקצרה" – בה הכאב מחייב אותי לזהות את המקום בו ויתרתי על האחריות שלי ולחזור ולקחת אותה. אם רק הייתי מבין את זה בקונפליקט הראשון שלי, הייתי חוסך לעצמי שנים ארוכות של כאב ואולי מגיע להארה בנתיב הסאטורי. סאטורי היא הארה כתוצאה מהתבוננות – מן רגע של "הא אה!" כזה – שאינו מחייב כאב אבל מחייב התבוננות עצמית נוקבת, לשים לב לתבנית הקונפליקט מספיק מוקדם ובכך לחסוך לעצמי כאב ושמיכות קצרות ובלאגנים…
בהרצאה המפורסמת שלה "קריאה לאומץ" אומרת ברנה בראון שאי אפשר לחוות אומץ מבלי לאפשר לעצמך להיפגע, לחוש אי ודאות ופחד. אבל, היא אומרת, הרבה יותר מפחיד להגיע לסוף חייך ולומר לעצמך "אבל מה היה קורה אם כן הייתי מביא את עצמי לעשות את מה שפחדתי לנסות…" ללא ספק מפחיד לכוון את חרטום הספינה אל הים הפתוח אבל מפחיד הרבה יותר לראות את הלילה יורד על ספינתך ולהבין שאתה זה שקשרת אותה לרציף.
אל תחכו ל"שמיכה הקצרה" ואם הגעתם לשלב בחיים שהיא כבר קצרה, התבוננו באומץ בחלק שהיא כבר לא מכסה… השלב הראשון, מתוך שניים, בפתרון כל קונפליקט הוא לקיחת אחריות.
מוזמנים לשתף: