ב-7 לאוקטובר 2023 נפלנו לתוך בולען. מה שחשבנו שהיא מציאות יציבה התגלתה כאשליה פריכה וכמו בולען, האדמה נפערה מתחתנו. למרות שחלפו כבר למעלה מארבעה חודשים מאז אותו יום נורא, התחושה היא שאנחנו עדיין נופלים. עד כדי כך הכאב גדול והקונספציה שגויה.
הקונספציה שקרסה היא לא זה שחמאס אינו מעוניין בהסלמה, לא זו שגדר המיליארדים בעזה היא מחסום בלתי עביר וגם לא שאנחנו צבא פופאי שאף אחד במזה"ת לא יכול עלינו. הקונספציה שקרסה היא שאנחנו חכמים ויודעים. בשבת השחורה התעוררנו מחלום החוכמה המדומה שלנו אל מציאות טיפשותנו. אנחנו טיפשים כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים ולכן מפסיקים לשאול ולחקור ולבחון את המציאות. הבולען לא נופל עלינו, אנחנו חופרים אותו, מעצם יהירותנו, במו ידינו.
חכם, אמר סוקרטס הוא מי שאינו מדמה את עצמו לדעת את שאינו יודע. כלומר חוכמה, אליבא דסוקרטס אינה נובעת מהידע שלנו או מהיכולת שלנו לחשב חישובים או לבצע הערכות אלא קשורה להיעדרה של הונאה עצמית – להיות בסטייט אוף מיינד מסוים. להיות חכם פירושו להיות בעל סטייט אף מינד שאני מכנה "להיות אהבל" – לא להניח שאתה יודע אלא להיפך, להניח שאינך יודע והפתיחות שתבוא עם חוסר הידיעה היא הבסיס החוכמה.
ב-7 לאוקטובר התנפצנו אל סלעי טיפשותנו. במחיר כואב כל כך הבנו כמה מלאים מעצמנו, בטוחים ויהירים אנחנו, ועד כמה "הכוס שלנו מלאה" שאינה יכולה להכיל דבר מאשר את עצמנו.
אבל… האם באמת הבנו? כאילו, הרי אותו סיפור קרה לנו במלחמת יום כיפור… כך שאולי השאלה היא לא האם הבנו אלא כמה זמן יעבור עד שנשכח שוב…?
בספרם "רציונליות, הוגנות, אושר" מדברים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי על טיפשותו של המין האנושי – הצורך שלנו לקטלג, לארגן אינפורמציה ולעשות היקשים שמביאים אותנו לא אחת לקבל החלטות לא רציונליות, טיפשיות ולעיתים אפילו טרגיות.
הטיפשות שאני מדבר עליה היא אחותה של הטיפשות לעיל והיא ניזונה מהצורך האנושי להיות צודק. אין צורך להרחיק עד מלחמת יום הכיפורים או לנתח את ההתנהלות שהביאה את אירועי הדמים של ה-7 לאוקטובר, כל מה שאתם צריכים לעשות זה להיזכר בקונפליקט האחרון שהיה לכם/ן. לקראת ובמהלך קונפליקט אנחנו נשטפים תחושת צדק – אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים, והמציאות שלנו היא הנכונה (והצד השני הוא זה ששוגה…), אנחנו מאבדים לחלוטין את היכולת הרפלקסיבית שלנו ועימה איזושהי מידה של ביקורת (ובקרה) עצמית.
ומה הכלי היחידי שיכול לגאול אותנו מטיפשותנו בין אם במהלך קונפליקט ובין אם בכלל? רמז: זה הכלי הכי פחות זמין לנו במהלך קונפליקטים (והאמת שהוא גם די נדיר באופן כללי)… ניחוש? יאפ, הקשבה!
אבל הי, אנחנו הרי יודעים ולא רק שאנחנו יודעים, הצד השני הוא הוא זה שלא מבין ולכן אנחנו צריכים להסביר לו… וככה שוב ושוב, אותו מנגנון חוזר על עצמו בכל קונפליקט שוב ושוב. תכלס, מבחינת ההתנהלות שלנו, אנחנו חיים בלופ את ה-6 לאוקטובר וסמקום ללמוד להקשיב אנחנו נופלים פעם אחר פעם לבולען.
95% מסבלו של המין האנושי, אומר אקהרט טולה שהוא בעיני אחד המורים הרוחניים החשובים של ימנו, הוא מעשי ידי אדם. נכון, יש אסונות ואובדנים נוראיים שאינם קשורים אלינו, אבל עם "כוס" קצת יותר ריקה, נסבול הרבה פחות. הרעיון של "לרוקן את הכוס" אגב שייך לאמן הקראטה ברוס לי – עוד מורה דגול.
אז… אם הביטחון שלנו בכך שאנחנו יודעים טבוע בנו כל כך עמוק – טיפשותנו ויהירותנו כה גדולות – האם לא נותר לנו אלא לסבול… להתעורר שוב ושוב לבולעני קונפליקטים וטרגדיות אחרות?
לדעתי התשובה היא כן ולא. כן, כי אלפי שנות אבולוציה לא ימחקו בלילה אחד כפי שקרה לאקהרט טולה ולא מכוון שניתן ללמוד ובכל להקטין את כמות הסבל שאנחנו מביאים על עצמנו. אפשר ללמוד ולתרגל ענווה, אפשר ללמוד ולתרגל הקשבה. ולא צריך ללכת רחוק, אלא לחכות לקונפליקט הבא שיהיה לכם בעוד מספר דקות, שעות או ימים עם בן/בת הזוג, הילדים, עמית לעבודה או לקוח.