מועד מסיבת יום ההולדת של יולנדה הלך והתקרב והמדיד במד הלחץ נשק לאדום בואכה הסגול… היכונו להתפרצות רגשית בעוד 3… 2… 1…
– "ומה אם הבנות לא יעשו מה שתיכננו?" (עיניים לחות ושפה תחתונה רוטטת).
– "יכול להיות שזה מה שיקרה" עניתי.
– "כן, אבל… אבל יום ההולדת תיהרס…" (מבול של דמעות).
– חייכתי חיוך מעודד ואמרתי "יש לך תמונה בראש שאת מחבקת… אם תנסי לגרום ליום ההולדת להיות בדיוק כמו התמונה של יום ההולדת שיש לך בראש, אני, החברות שלך ובעיקר את, נסבול…".
– יולנדה שתקה. היא חשבה על מה שאמרתי. הדמעות המשיכו לרדת אבל הן היו דמעות שכבר התחילו לרדת ממקודם, לא חדשות.
אנחנו חושבים בתמונות. לרוב מבלי שים לב אנחנו מדמיינים איך תתנהל הפגישה החשובה מחר בעבודה, איך תראה ארוחת הערב שקבענו עם חברים בעוד שבוע, איך תראה החופשה שקבענו לעוד כמה חודשים ואיך יראו החיים שלנו כשנצא לפנסיה.
התמונה הזו שאנחנו בונים לעצמנו מכונה 'ציפייה'. ציפייה היא תמונה מנטלית שאנחנו יוצרים לעצמנו בראש של איך אנחנו רוצים שהמציאות תתנהל. כל עוד המציאות "מצייתת" לציפייה שלנו, הכל טוב. אבל בינינו, כמה פעמים קורה שהדברים מתנהלים בדיוק כפי שציפינו…? נכון, די מעט ואז מתחילים הבלאגנים – בפנים ובחוץ…
הפער הזה שבין התמונה הפנימית (הציפייה) לתמונה החיצונית (המציאות) מכונה "פער הכאב". מקורו בדבר אחד ויחיד: המשך האחיזה שלנו את התמונה המנטלית מבלי שאנחנו נותנים למציאות להיות. לא המציאות מכאיבה לנו אלא חוסר הנכונות שלנו לקבל אותה.
קונפליקטים נוצרים כאשר אנחנו מנסים לצמצם, בדרך של האשמה, את הפער בין התמונה המנטלית שלנו לבין ההתנהלות של הצד השני. הגבר מצפה שהאישה תזכור את יום הנישואין שלהם, האישה מצפה שיהיה אוכל מוכן כשהיא חוזרת מהעבודה וכשאלו לא קורים "היא/הוא אשמים!" שניה, אנחנו יצרנו לעצמנו תמונה פרטית בראש, הצד השני התנהל אחרת ו… הוא לא בסדר…? יאפ, לא שפוי בעליל אבל ככה אנחנו מתנהלים…
תבחנו כל קונפליקט שהיה/יש לכם ותראו שמקור כל קונפליקט בניהול מאשים של הפער הזה.
"אז מה אתה אומר בעצם, שצריך להפסיק לצפות?" לא, זה ממש לא מה שאני אומר במיוחד לאור העובדה שלא ניתן להפסיק לצפות – לא ניתן להפסיק ליצור את התמונות המנטליות הללו. הבעיה היא לא ביצירת הציפייה אלא בחיבוק שאנחנו מחבקים אותה, במעורבות האמוציונלית שנוצרת בגלל החיבוק כאשר המציאות סוטה מהציפייה, ובאיך שאנחנו מתנהלים כאשר נוצרת אותה מעורבות אמוציונלית.
"רגע," תקשו, "ומה עם כל אנשי החזון שבגלל ההתעקשות שלהם לדבוק בתמונה המנטלית שיצרו לעצמם בראש, הצליחו לחולל שינוי מדהים? אם היו נוהגים כמו שאתה מציע ומפסיקים לחבק את הציפייה, בחיים לא היו משיגים את מה שהשיגו" לא זו בלבד שאין סתירה בין מה שאני אומר לבין אנשי חזון אלא להיפך, אנשי חזון אוחזים בתמנה הפנימית שלהם באופן שגורם להם להתנהל בחוכמה גם כאשר המציאות לא ממהרת להתיישר עם התמונה שלהם. דווקא מכוון שהם אינם מחבקים את התמונה הם מסוגלים להתמיד אל מול כישלונות, הם פנויים לחפש פתרונות יצירתיים ובעיקר הם מנהלים את מערכות היחסים עם ה"סרבנים" באופן שגורם להם יותר פעמים מאשר לא להניע אותם לפעולה הרצויה.
שעה לתוך יום ההולדת הסתכלתי על יולנדה. היא עברה בעליצות בין שירן שאכלה מנה חמישית של גלידה, בין גילת וסופי שהתנדנדו בערסל, צחקה עם ענת, גל ולבנת שישבו בבריכה… נכון, הדברים לא התנהלו בדיוק לפי התוכנית הקפדנית שבנינו אבל הבנות נהנו ממש ויולנדה היתה בעננים… בכך ששחררה את התמונה המנטלית שלה, יולנדה אפשרה לדברים לקרות. מכוון שלא היתה לחוצה על הציפיה, היא היתה מסוגלת לגרום לאירוע להצליח והוא הצליח בענק – ווינרית אמיתית.
מי מכם.ן שניסה יודע, במקרים שאנחנו מצליחים לשחרר את הציפייה ונותנים לדברים להיות, הם מתנהלים לרוב בדרך שקרובה יותר לציפיות שלנו מאשר במקרים בהם אנחנו מנסים לכפות בכוח את הציפיות שלנו על המציאות. לא בכדי אמר הבודהה: "כאשר תפסיק לצפות, יהיו לך כל הדברים".
מוזמנים.ות לשתף באמצעות: