"אתה חייב לעזור לי," אמרה לי נועה VP People של חברה מובילה בתחום המעגלים המודפסים. "שני מנהלים שלי – תמי ודדי – בקונפליקט, מהלך משותף (כלומר גישור) לא אפשרי כרגע אז אני רוצה למנות יועץ לכל אחד מהם, שאולי יגרום להם להתרכך ואז נראה מה נעשה."
תמי היתה מנהלת מהדור הישן – מאוד ריכוזית, מקמצת במחמאות, וורקהולית שמדליקה את האורות במשרד בבוקר ומכבה אותן כשיוצאת אחרונה בערב המאוחר, לא מהססת להרים את קולה ולהשתמש במילים בוטות כשדברים לא טופלו לשביעות רצונה (מה שקרה תכופות…). "עובדים לא צריכים לקבל מחמאות," היתה אומרת "עובדים צריכים לעבוד!". לא בכדי כינו אותה מאחורי גבה "הפולנייה הרעה". מה שכן, תמי היתה אלופה מקצועית, היה לה זיכרון פנומנלי, מוח של מחשב ויכולת לראות 8 צעדים קדימה ולכן, למרות יחסי האנוש הבעייתיים שלה קודמה למנהלת חטיבה ומתוקף התפקיד הייתה גם חברת הנהלה.
דדי, לעומתה, היה ההיפך הגמור בכל הקשור ליחסי אנוש – הוא היה איש חם, מתחבר לאנשים בקלות, מבין תהליכים אנושיים ויודע להעצים. מכוון שהיה צעיר מתמי היה פחות מנוסה, אבל מהירות המחשבה שלו, הבנתו את השוק והראיה העסקית החזקה שלו לא נעלמו מעיני בכירי החברה (וגם לא מעיניה של תמי…).
דדי היה מנהל המערך הלוגיסטי בחטיבה של תמי ומתוקף עבודתם היו להם ממשקי עבודה מרובים.
כעבור כמה ימים, אחרי שיחת אינטק, ישבתי מול דדי.
"שמע," אמר לי דדי בכתפיים מושפלות "תמי קוצצת לי את הכנפיים…" וכאן, במשך כמעט כשעה גולל התנהלות של מסרים עמומים, ביקורת מתמדת, מבוכה מתמשכת כתוצאה מהרמת קול כלפי אנשים אחרים בדיונים כולל שפה לא נעימה, עקיפה סמכויות, "הפרד ומשול"…
באופן טראגי, מכוון שהעיניים שלנו מופנות החוצה, מקור ההתרחשות בקונפליקטים נתפש בעינינו "בחוץ" – מה הצד השני עשה, איך התנהג – אנחנו נשבים ב"סיפור". ולכן, דדי לא יכול היה אלא לדבר על תמי ולא על עצמו. מכוון שכל תשומת הלב שלנו מופנית החוצה, אנחנו הולכים ומסתבכים ב"סיפור" – בקונפליקט – ושוכחים את הדבר החשוב ביותר: אנחנו. כל יועץ, בוודאי כזה שמגיע סביב קונפליקטים, יחולל שינוי שמכוון את הנועץ שלו למקום היחידי שבשליטתו המלאה – פנימה.
- "יודע מה הנקמה הכי טובה?" שאלתי את דדי אחרי כמה דקות.
- חיוך מרושע עלה על פניו של דדי ובבלון הלבן שנדלק לו מעל הראש יכולתי לראות אותו מדמיין מיני מעשים אכזריים…
- "הנקמה הטובה ביותר היא ההצלחה שלך". דדי הסתכל אלי במבט שואל. "מקד את התסכול והכעס שלך לדברים שיקדמו אותך. הפוך את התחושות שלך לדלק שיניע אותך בנחישות רבה יותר קדימה!"
יומיים אח"כ התקשר אלי דדי "שמע, יצאתי מהפגישה שלנו מלא אנרגיות!"
- "מעולה," עניתי לו. "מוכן לשלב הבא?" לא חיכיתי לתשובתו ואמרתי "מעכשיו, בכל פעם שתמי עושה מה מהדברים ששיתפת אותי, הודה לה בליבך".
- דדי שתק.
- "זהה בתוכך את המקום שמתכווץ, מתקומם או כל תחושה אחרת שהדברים של תמי מעלים בך. והודה לה על כך שהיא מאמנת אותך לזהות את המקומות בתוכך שמבקשים ריפוי, השלמה וגדילה".
שלושה שבועות אח"כ דדי שיתף שבאחד הדיונים, כאשר תמי הרימה את הקול, הוא עצר את הדיון, שאל את הנוכחים אם נוח להם עם האופן בו הדיון מתנהל ואמר, כשהוא מביט בתמי, שלו האופן לא נעים. "אתה לא מבין," אמר לי "אני מרגיש מדויק ואותנטי כמו שלא הרגשתי זמן רב… אני רואה אנשים סביבי מפסיקים לשתוק לתמי ומתחילים לענות לה… אני מרגיש שתמי מתחילה לחשוש ממני, שהכוח שהיה לה עלי הולך ונעלם כי אני לא מוכן יותר לקבל דברים שמכווצים אותי".
- "אלוף!" אמרתי לדדי "מוכן לשלב הבא?" ושוב, לא חיכיתי לתשובתו, אחרי ש"נקמת" הגיע הזמן לגלות חסד. אל תנצל את הכוח שצברת כדי "להחזיר" לתמי אלא המשך להיות, בעצם ההתנהגות שלך השינוי שאתה מבקש לחולל".
לפני כמה ימים עלה מולי דדי בזום. הוא היה נראה מלא אנרגיה, מקרין ביטחון ונינוחות ולא הפסיק לחייך. הוא החמיא לי ואני, שלצערי ענווה אינה אחד ממאפייני האישיות שלו, עניתי לו שכל מה שעשיתי היה לחבר אותו למקורות הכוח שלו – דבר שהיה לו כל הזמן וההתמקדות במציאות החיצונית – הקונפליקט – השכיחו ממנו.