כמו בסיום כל הרצאה, גם הפעם ניגשו אנשים להודות ולשאול. בזווית העין קלטתי שאחת המשתתפות מתמהמהת עם סידור התיק שלה, כאילו מחכה שכולם ילכו… שור אינף, כשאחרון השואלים יצא מהאולם, היא ניגשה אלי. "הבן שלי…" אמרה בהיסוס "…מהנדס תוכנה מבריק ו… הזמינו אותו לשיחת שימוע… הוא מאוד כועס ומתכנן לומר דברים… נוקבים בשיחה ו… הוא יודע להיות נוקב… חשבתי שאולי תדבר אתו, מה שהעברת בהרצאה יכול אולי לעזור לו…"
כמה ימים אח"כ התיישבתי בבית קפה מול גיא, בחור בן 30 ומשהו שהתיפוף שלו על השולחן העיד על הסערה שמתחוללת בתוכו.
- "סחתיין שזרמת עם הרעיון של להיפגש" אמרתי לגיא.
- הוא חייך במבוכה "כן, אמא שלי ממש ביקשה…"
- "אז ספר במה מדובר ובוא נראה האם אני יכול לעזור בכך שאציע עוד זוויות" אמרתי לו.
- גיא לקח נשימה עמוקה כמו מי שעומד לצלול לתוך סיפור והתחיל לדבר "השתחררתי מקבע לפני שנה וחצי ומיד התחלתי לעבוד בחברת הייטק. עכשיו עם כל המצב והכל… הודיעו לי לפני שבוע שאני מוזמן לשיחת שימוע…"
כמו גיאולוג מיומן שיודע, על בסיס השכבות של הקרקע איפה עשוי להיות המשאב שהוא מחפש, כך גם יועץ מיומן, שעובד עם אנשים הרבה שנים, יודע לזהות כל מיני סימנים שמעידים על אזורים ששווה "לחפור" בהם. למשל, כאשר הצד שממול מתנגד בתוקף לרעיון מסוים, הגענו לגרעין קשה שפיצוח שלו קרוב לוודאי יחולל שינוי משמעותי. לא בכדי אנחנו מגינים על "הגרעינים" הללו – אנו משוכנעים שהם מגנים עלינו כשהם בדיוק מקור הבעיה שאנחנו מנסים למנוע. במקרה של גיא, עוצמת הרגשות, שהייתה על פני השטח ולא חייבה שום "חפירה", העידה שמשהו בתפישה שלו את עצמו מאוים.
- "ניכר שזה מטלטל אותך" אמרתי לגיא.
- גיא הנהן נמרצות.
- "ולמה בעצם?" שאלתי "אתה צעיר, מוכשר, למה לא לראות בזה הזדמנות להתפתח ולהשתדרג?" (כן, אני יודע, זו שאלה פרובוקטיבית לשאול משהו שנסער מכך שמזמנים אותו לשיחת שימוע וזה בדיוק מה שרציתי – לגרום לגיא "לשפוך").
- "כי נתתי את הנשמה… כי אני מרגיש שאני ממש חכם והמנהלת שלי לא אהבה אותי מהרגע הראשון ולא באמת נתנה לי צ'אנס… אני שונא להיכשל" ענה גיא בלהט.
- שתקתי.
- גיא שתק.
- "אתה מדבר על תחושה שרואים אותך – את היכולות שלך, את ההשקעה שלך…".
- "כן!" אמר גיא נמרצות.
- "וגם על הוגנות – על צ'אנס אמיתי".
- "בדיוק!" אמר גיא "ולכן אני מתכוון לומר למנהלת שלי בדיוק את מה שאני חושב…".
- "ואיך," שאלתי אותו "לומר למנהלת שלך את מה שאתה מרגיש וחושב יענה, למשל, על כך שאתה שונא להיכשל?"
- "למה אתה מתכוון?" שאל גיא
- "יש לי תחושה," אמרתי לו "שאם תבחר לצאת על המנהלת שלך אתה תוסיף עוד כישלון לרזומה שלך. אני חושב שזו הדרך שלך לא באמת להתמודד עם הקושי… כעס שמופנה החוצה מונע את האפשרות להתבוננות פנימה…"
- גיא שתק.
- "תקן אותי אם אני טועה," אמרתי לו "בנוסף לתחושה שרואים אותך ותחושה של הוגנות, חשוב לך גם למצב את עצמך כמקצוען, לקדם את עצמך מקצועית ולהרגיש טוב עם עצמך".
- גיא הזדקף " איך אפשר להרגיש טוב כשמפטרים אותך?"
- "כמו בכל מצב," עניתי לו "להבין מה האחריות שלנו ולקחת אותה. הבסיס לתחושה הקשה שלך היא, לדעתי, פחות במה שקרה לך אלא יותר במה שאתה לא מאפשר לעצמך לקחת עליו אחריות…"
- גיא שתק כמה שניות ואז אמר "מקומות שמפגישים אותי עם חוסר היכולת שלי מפחידים אותי ממש… כאילו, להבין שזהו זה… זה מה שאני יכול…? זה מה שאני שווה…?"
- בינגו! אמרתי לעצמי בלב. חייכתי חיוך מעודד ואמרתי לו "ובכך שתצא על המנהלת שלך, לא רק שלא תקבל מענה לכל הדברים שחשובים לך אלא גם תגזול מעצמך את היכולת להתמודד ולרפא את המקום הזה".
- "אז… מה אתה בעצם אומר…?" שאל גיא
- חייכתי אליו "יותר חשוב מה אתה אומר…".
- "אני אומר…" עצר גיא לשנייה וחשב "שאני מתכוון להודות למנהלת שלי על ההזדמנות שנתנו לי והדברים שלמדתי ולבקש משוב על דברים שאני יכול לשפר בעצמי".
- לא הצלחתי לומר כלום (וזה לא קורה הרבה…).
בשעות הצהרים שלאחר שיחת השימוע גיא התקשר. "תקשיב," אמר "היתה שיחה מצוינת" (אמר מי, חשבתי לעצמי, שעד לפני שבוע לא ראה שום דבר חיובי בשיחת השימוע הזו…) המנהלת שלי היתה בטוחה שהיא הולכת לחטוף כי זה הגיא שהיא מכירה וכשהודיתי לה ולסמנכ"ל הפיתוח שישב יחד איתה בחדר על ההזדמנות וביקשתי משוב, אשכרה נשמטה להם הלסת… הם הסבירו לי למה מצמצמים, ומה היו השיקולים, ושרואים ומעריכים את ההשקעה שלי ו… גם העירו כמה דברים שאני יודע שאני צריך לשפר בכל מה שקשור לתיעדוף משימות ועבודה מול ממשקים… וגם…" ניכר היה שגיא מחייך "אתה לא מאמין, חצי שעה אחרי שיחת השימוע קיבלתי טלפון מסמנכ"ל פיתוח של סטארט אפ שאמר שקיבל את הטלפון שלי מהמנהלת שלי שאמרה שכמו שעברתי בשיחת השימוע הוא חייב לחטוף אותי כי אני לגמרי נכס".
שוב שתקתי. הלוואי וזה יהפוך אצלי להרגל.