לפני כמה ימים, ישבתי לקפה עם חבר. הוא חייך והתנהג כרגיל אבל כשאתה מכיר מישהו ממש טוב, אתה לא צריך יותר מכמה שניות כדי להרגיש שמשהו יושב עליו.
– "אני ממורמר" שיתף אחרי שהחליט להסיר את עטיפת "הכול אחלה"
– שתקתי.
– "מאז שבת הזוג שלי הקימה את העסק שלה, לפני שנתיים, היא מזניחה אותי, את הילדים, את הבית… היא עסוקה רק בעצמה ובעסק שלה ואני צריך לעשות הכול בבית ומזניח את העסק שלי…
– שתקתי.
– הוא שתק.
– "אתה אומר שאתה ממורמר" הדהדתי.
– החבר הנהן.
– "למה אתה ממורמר?" שאלתי.
– הוא חשב לשנייה וחצי ואז הדמעות התחילו לרדת… "כי אני מרגיש שאני לא יכול לחיות עם זה יותר ושהיא לא תשתנה אף פעם ואני מפחד… מפחד שלא תהיה לי ברירה אלא לסיים את הקשר…"
– שתקתי.
– הוא שתק (והדמעות המשיכו לרדת).
– "יודע," אמר אחרי 2 דקות של שתיקה "יש לי אחריות להתנהלות הזו… כשנכנסתי לזוגיות הזו, לפני 10 שנים, הייתי אדם מרצה והיום, אחרי שנים של עבודה, אני כבר לא… אני צריך לקחת אחריות על ההתנהלות שלי ולחשוב איך אני משנה את הסכם הזוגיות הבלתי כתוב שלנו… זה חתיכת מהלך אבל… זה אפשרי…!" הוא הרים אלי את ראשו, מחויך ואמר "ממש עזרת לי, תודה!"
– חייכת ועניתי "ברור, תמיד!"
לא ממש "עשיתי" הרבה בשיחה הזו, אז איך בכל זאת הרגיש החבר שלי שעזרתי לו?
אחד הדברים שלמדתי בשנים הארוכות שאני עוסק בקונפליקטים הוא שאנשים, כמו חפצים, כפופים לחוק השלישי של ניוטון. "כוחות מגיעים בצמדים" אמר ניוטון והתכוון לכך שכאשר אתה דוחף עצם כלשהו, העצם הזה "דוחף" אותך "בחזרה" – עצם התנועה יוצרת התנגדות. "הדחיפה" בהקשר של תקשורת בינאישית היא הדעה שאנחנו מביעים אשר, אליבא דניוטון, לא יכולה אלא לעורר התנגדות.
"אז מה אתה בעצם אומר," תשאלו "שפשוט נשתוק?"
כן, זה בדיוק מה שאני אומר. זה גם אחד המרכיבים של להיות חבר טוב, הורה טוב, בן-זוג טוב. זה מה שעשיתי עם החבר שלי וזה מה שעזר לו.
"אתה לא יכול ללמד אף אחד כלום, רק לגרום לו להבין שהתשובות כבר נמצאות בתוכו" אמר גלילאו גליליי שאולי לא היה פסיכולוג אבל, כמו ניוטון, הבין דבר וחצי על חוקי הפיזיקה שגם בני אדם כפופים להם.
איך לדעתכם היה מרגיש החבר שלי אם במקום לשתוק הייתי עונה לו:
– ידעתי! מההתחלה הרגשתי שליאת היא נרקיסיסטית שרואה רק את עצמה… איזו טעות היתה להתחתן איתה…"
או
– "תקשיב, אתה חייב לדבר איתה! לא יכול להיות שהיא מזניחה את המשפחה ככה שלא לומר שאתה צריך לוותר על ההתפתחות המקצועית שלך…"
בואו, טוב הוא לא היה מרגיש… וכנראה שדי חרא…
למה? כי בתגובה המבאסת שלי הייתי "לוקח" לו את היכולת להבין מה חשוב לו, מה הבעיה מבחינתו ובמקום זה, היה מחויב – בגלל החוק ה-III של ניוטון – להגיב למה שאני אמרתי.
כן, כן אני יודע… אתם מתכוונים רק לטוב כשאתם מחווים את דעתכם או נותנים פתרונות אבל, וסליחה על האמת הלא נעימה, הדברים שאתם אומרים משרתים יותר אתכם מאשר את הצד השני… את החשבונות שלכם עם "העולם", את האמונות המגבילות שלכם (אשר משתקפות בחיים של הצד השני…) וכל דבר שקשור אליכם. רוצים לעזור באמת? ת ש ת ק ו! תשאירו את הדעות שלכם מחוץ לשיחה כדי שהצד השני יוכל לדבר עם עצמו בעזרתכם.
יש טרגדיה מובנית במערכות יחסים: אנשים עימם אנחנו חיים – בין אם בעבודה או בבית – מתנהלים לפעמים בדרך שלא נעימה לנו. אבל, ופה הטרגדיה, יש לנו שליטה מוגבלת (אם בכלל) על ההתנהלות שלהם. אנחנו חיים איתם באותו בית, הם מתנהלים בדרך לא נעימה ואין לנו (כמעט) מה לעשות עם זה? כן ולכן זו טרגדיה.
הסיבה לכך שיש לנו יכולת מוגבלת לשנות את "הצד השני" היא שדלת השינוי נעולה מבפנים. לא משנה כמה תהלמו עליה מבחוץ, אם לא יבחר בעל הדלת לפתוח אותה, היא תישאר מוברחת. אמרתי, טרגדיה.
אז איך גורמים לאדם לשקול לפתוח את הדלת – לגדל, מה שאני קורא "סימן שאלה מעל הראש"? איך מגדילים את הסיכוי שהצד השני יקשיב וישקול להשתנות?
באמצעות הקשבה שמורכבת ברובה משתיקה.
פסח אמנם כבר חלף לו והיום בכלל כבר ל"ג בעומר ובכל זאת, השיר הנפלא הזה של מיכל גולן, מתוך ספרה "לצייר אור" נכון תמיד:
לכל אחד יש מצרים משלו
וים סוף משלו.
ולא יד קשה תוציאנו משם
ולא זרוע נטויה
כי אם יד מושטת,
יד רכה.
הקשבה היא היד הרכה. עוצמתית כמו שהיא רכה.