מחר אני מסיים הדרכה בת 4 מפגשים בנושא מיומנויות גישור באחד מבתי החולים הגדולים. בתחילת המפגש השני, הרימה אחת המשתתפות, אישה בשם אהובה (אשר הרשתה לי לשתף בסיפור שלה וגם לכנות אותה בשמה האמיתי), את היד וביקשה לשתף:
"מכוון שבעלי שוטר, אני מעודכנת בכל מיני חקירות ועניינים שהציבור שומע עליהם רק אחרי שהתפרסמו… לאחרונה יש גל גדול של הונאות התחזות שמפילות בפח בני נוער, מפתים אותם לשלוח תמונות וסרטונים ואח"כ סוחטים מהם כספים… יש לי בת בת 16 אז אחרי ששמעתי את הסיפור ממקור ראשון (ובעלי שיהיה בריא לא חסך בתיאורים…), נכנסתי ללחץ. יזמתי עם הבת שיחה ש… לא התנהלה כל כך טוב… תוך שניות הגענו לפיצוץ: אני דרשתי לראות את הטלפון שלה, היא (מן הסתם) סירבה… אני הסברתי, היא התעקשה… קיבלתי אמירות רגילות של 'את תמיד…' ועניתי באמירות של 'לא, את…' בכי, צעקות… היה נורא… ".
אהובה השתהתה כמה שניות, חייכה והמשיכה "בעקבות המפגש שהיה לנו בשבוע שעבר, הבנתי שאם אני 'אדחוף' – אנסה לכפות על הבת שלי את רצוני – זה רק יוביל לעוד פיצוץ כך שאני חייבת לנסות כיוון אחר. ניצלתי זמן שהיינו רק שנינו לבד, התיישבתי מולה ואמרתי לה שאני רוצה לדבר על עניין הטלפון שלה, ראיתי מיד איך היא נדרכה… לא התרגשתי כי אני יודעת היום איך לנהל שיחות כאלה. אמרתי לה שאני מכבדת את הפרטיות שלה ושאלתי אותה, איזה פתרון אנחנו יכולות ליצור ביחד שישמור על הפרטיות שלה וגם ייתן לי ביטחון שהיא מוגנת… התגובה שלה," אמרה אהובה, "הדהימה אותי: היא שלפה את הטלפון שלה, הניחה אותו לפני על השולחן ואמרה לי "קחי, תסתכלי"… בחיים," אמרה אהובה כשהיא מסתכלת עלי ועל יתר המשתתפים בסדנא, "אם מישהו היה אומר לי שהבת שלי תגיש לי, מרצונה, את הטלפון שלה ותאפשר לי לבדוק אותו, בחיים לא הייתי מאמינה…".
כמה מחשבות מהמקרה של אהובה:
- לפני כמה שנים חשבתי לכתוב ספר שהכותרת שלו תהיה "לנהל מו"מ עם ילדים". למה מו"מ? כי המילה מו"מ, אומרת מעצם מהותה שיש פה תהליך מובנה, שנדרשת הכנה מקדימה ובעיקר שיש דינמיקה של 'תן וקח' – שאתה צריך לתת כדי לקבל. את הדינמיקה הבסיסית הזו של 'תן וקח' הורים לא ממש מיישמים מול הילדים שלהם… עבור רוב ההורים, הדיאלוגים עם הילדים מתנהלים בדינמיקה של 'תן ותן'… אתה תעשה את מה שאני (ההורה) אומר לך לעשות, מיד ועכשיו וגם תהיה מרוצה! תנסו לנהל מו"מ באותו סגנון עם מישהו שלא גר אתכם באותו הבית ותראו מה תהיינה התוצאות… מן הסתם, אי אפשר להגיע לסיכום עם מישהו אם רק תדרוש ולא תיתן ולכן, ברגע שהילדים גדלים מספיק כדי לעמוד על כך שגם הצרכים שלהם יקבלו מענה, מתחילים העימותים… איך הורים פותרים את זה? לא חלילה בלקיחת אחריות על האופן בו הם מתנהלים אלא באמירות שתולות את האחריות בילד: "זה גיל ההתבגרות…" יה רייט… ואולי "בעיות גיל ההתבגרות" הוא בעצם עלה תאנה שהורים המציאו כדי לנסות ולכסות על ההתנהלות הקלוקלת שלהם מול הילדים…?
- ללמוד איך לנהל קונפליקטים באופן יעיל יותר – לגשר אותם – זה מלאכה ממש פשוטה (פשוטה אבל לא בהכרח קלה) – שעות ספורות מספיקות. ברגע שאדם מבין מה יוצר קונפליקטים ואיך "להתיר" אותם, הוא יכול להתנהל בדרך פשוטה שחוסכת כל כך הרבה זמן ואנרגיה. אהובה למשל, הבינה שלדחוף – לנסות לכפות את דעתה בדינמיקה של 'תן ותן' – יוביל לדחיפה מהצד השני ומכאן, דינמיקה הדחיפות הזו, לא יכולה אלא להוביל לפיצוץ.
- ואי אפשר בלי מרכיב טרגי… אנחנו מרשים לעצמנו להתנהל מול הילדים שלנו (וגם מול בן.ת הזוג שלנו לעניין זה) באופן שלא היינו מרשים לעצמנו להתנהל מול כל אדם אחר… נסו לדבר לבוס שלכם כמו שאתם מדברים לילדים שלכם ותראו כמה זמן ישאירו אתכם בעבודה… קצת פרדוכסלי שלא לומר טרגי שלאנשים היקרים לנו ביותר אנחנו מרשים לדבר באופן שלא היינו מרשים לעצמנו לדבר לאנשים שהרבה פחות חשובים לנו… למה זה? כי, ככלל שאנשים קרובים לנו יותר, רמת התלות שלנו בהם ושלהם בנו עולה כך ש"חסמי היציאה" שלהם גבוהים יותר ולכן, לתפישתנו השגויה, הנכונות שלהם לספוג גבוהה יותר… אז זהו, שהתנהלות ה-'תן ותן' "נדבקת לדפנות" ולאורך השנים, מערכות היחסים המשמעותיות לנו ביותר, נהרסות…
- מכוון שהעיניים שלנו מופנות החוצה, אנחנו רואים את הבעיה "בחוץ" – באופן בו הצד השני מתנהל – ולכן אנשים מאבדים באיזשהו שלב תקווה שאפשר יהיה לחולל את השינוי כי "הצד השני בלוק, אין עם מי לדבר שם…". אהובה שינתה את אופן ההתנהלות שלה והבת שלה – הצד שמולה – הגיבה לשינוי. יש לכל אחד ואחת מאיתנו כוח רב שאנחנו לא מנצלים ולכן לא מעט אנשים תופשים את החיים כקשים, מאתגרים ומורכבים. ללא ספק יש גם מורכבות וקושי רק שבכל הקשור להתנהלות מול אנשים אחרים, אנחנו אחראיים לרוב הקושי… גישה מדויקת יותר לניהול ההבדל בנקודות המבט שלנו מול אנשים בכלל, ובני הבית שלנו בפרט, גורמת לחומות ליפול (או לא להיווצר כלל), לזרימה, לקלות…. לא מאמינים? תשאלו את אהובה…
- את כל הנאמר לעיל אפשר להחיל גם על מערכות היחסים שיש לנו בעבודה: לפתור בעיות מול עמיתים, כפיפים, מנהלים, ספקים, לקוחות על בסיס אותם עקרונות שמחוללים, עיין ערך עיניה המשתאות של אהובה, קסמים.