השלב שנראה לאנשים המורכב ביותר בפתרון קונפליקטים הוא שלב גיבוש הפתרון. לא רק ששלב גיבוש הפתרונות הוא לא השלב הקשה ביותר, הוא לרוב השלב הקל ביותר. למה זה נתפש השלב הקשה? זה נתפש כשלב הקשה מכוון שהעיניים שלנו מופנות החוצה, אנחנו שבויים בעולם "המוצקים" – במה שאפשר לראות ולמשש – כך שהבעיות נראות עשויות מחומרים קשיחים ולכן האתגר הגדול נתפש ברובד "המוצק" – הרובד הנראה של הבעיות.
כדי להבין למה שלב הפתרונות אינו שלב מורכב כפי שחושבים, צריך להבין את המנגנון שיוצר בעיות בהקשר של אנשים – קונפליקטים. בעיה היא התמדה של מפגש של התכוונות עם התכוונות נגד. "התכוונות" היא מילה שמכילה בתוכה את כל מה שצד מביא לסיטואציה: מטרה, רצון, תחושה, אינטרס, ציפייה וכו'. למשל, "התכוונות" של הורה מול ילדו עשויה להיות "לך תסדר את החדר שלך" או של מנהל פרויקט מול איש צוות בפרויקט "אני צריך את הדוח מחר בבוקר". אל מול ההתכנות הזו, מביא הצד השני "התכוונות נגד": הילד יענה ב-"לא בא לי עכשיו לסדר את החדר" ואיש הצוות עשוי לענות ב-"הדוח יהיה מוכן עוד 3 ימים". המפגש הזה בין ההתכוונויות הוא לא מה שיוצר את הבעיה. הבעיה נוצרת ב"התמדה" – ההתעקשות של כל צד לכפות על הצד השני את ההתכנות שלו.
חול ים הוא חומר רך וזורם נכון? רק שאם תאגרפו אותו בכף ידכם הוא ירגיש לכם קשה – כמו אבן ממש. המטאפורה הזו מסבירה מדוע בעיות מרגישות "מוצקות" – הלחץ שאנחנו מפעילים על החול גורם לנו לתפוש אותו כמוצק – וגם מהי הדרך לפתור בעיות – לשחרר את "ההתמדה" – את ההתעקשות לכפות על הצד השני את נקודת המבט שלנו. השחרור הזה – פתיחת היד – גורם לחול לחזור ולהיות מה שהוא: חומר רך וזורם.
איך משחררים את "ההתמדה"? עושים let go.
רגע של כנות: נכון שכשקראתם "let go" עבר לכם בראש, ולו לשנייה, "אז מה שאני (שוב) אוותר"…? let go הוא לא ויתור על נקודת המבט שלכם אלא היכולת להגדיר את נקודת המבט באופן מדויק יותר. החוויה של הוויתור אמיתית לגמרי ואכן יש פה ויתור – ויתור על מתן תוקף לישות המנטלית – האגו – שהיא הסיבה לכך שאנחנו מאגרפים את היד מלכתחילה. ההתעקשות הזו לשמור את היד מאוגרפת לא רק שלא מקדמת אתכם אלא יוצרת את הבעיה וזו משתקפת בעצם הקונפליקט שיש לכם עם הצד השני.
בסדנה שהעברתי במשרד פרסום לפני כמה שנים, ישבה קופירייטרית מבריקה שבסבב הסיכום של הסדנה, כשכל אחד מהמשתתפים התבקש לומר מה לקח.ה מהסדנה, אמרה: "הבנתי שצריך לעשות let go כדי שיקרה let’s go". מדויק! במילים אחרות, כל עוד אנחנו בוחנים את הבעיה באותו סט מחשבתי של יד מאוגרפת – מנסים לקרוא את התווית מתוך הצנצנת – הבעיה לא רק שלא תיפתר אלא, כטבען של בעיות, תחריף.
בואו נבחן את התיאוריה באמצעות דוגמא. חן היא מנהלת מחלקת לוגיסטיקה והרכבות באחד המפעלים הקיבוציים. שלום הוא יד ימינה של חן. השנים מכירים שנים גם מעבודתם המשותפת במפעל וגם מחייהם באותו הקיבוץ. חן נתנה הנחייה להיערכות לקראת ירידה של מוצר חדש לפס הייצור. שלום לא הבין או הבין אחרת או לא הסכים עם ההנחיה מה שגרר קונפליקט בין השנים. בין שאר הדברים שחן דרשה היה "אני רוצה התנצלות!". שלום מצידו ענה "אין מצב שאני מתנצל" – התכוונות והתכוונות נגד. שני הצדדים התעקשו לא לוותר – התמדה – וכשתפקוד המחלקה החל להיפגע נדרש סיוע מבחוץ.
כל עוד יישאר הדיון ברמת "כן – לא התנצלות" ספק אם אפשר יהיה לייצר פתרון ואם אכן ייווצר כזה, הוא יחייב לולילות בסגנון של "ללכת עם להרגיש בלי" ו/או יחייב מכבש לחצים על הצדדים מה שיותיר בהם משקעים והשנים הרי עובדים בצמוד וחיים באותו היישוב…
ה-let go נדרש בעיקר מהצד של חן. להגדיר מחדש את "אני רוצה התנצלות" כצורך (ולא כפתרון) למשל האם המניע מתחת ל-"אני רוצה התנצלות" – הוא "הכרה בפגיעות", "אמצעי לוודא שהאירועים לא יישנו" או אולי "שימור מעמד שנפגע" – כל אחת מהאפשרויות הללו פותחת פתח לפתרונות יצירתיים שאינם מחייבים "הליכה לקנוסה" כפי שהתנצלות פומבית עלולה להיתפש. על "הכרה בפגיעות" ניתן (אולי) לתת מענה בשיחה כנה בין הצדדים, על "אמצעי לוודא שהאירועים לא יישנו" נתן לענות (אולי) בהודעה משותפת של חן ושלום המחדדת את נהלי המחלקה ועל "שימור מעמד שנפגע" אפשר (אולי) לענות ב-ODT מחלקתי שיגבש את הצוות ויחזק את האוטוריטה הניהולית של חן.
את המילה 'אולי' הוספתי כי המנדט לביצוע ה-let go – המרת "אני רוצה התנצלות" – מצוי בידיה של חן ורק היא תחליט אם לשחרר ולגבש פתרונות אחרים שעונים בצורה טובה יותר על נקודת המבט שלה.
החיים מחייבים כל אחד ואחת מאיתנו להיות "פותר בעיות". אנחנו נדרשים להתיר קונפליקטים ולייצר פתרונות בכל אחד ממעגלי החיים שלנו: משפחה (בני/ת זוג, הילדים, החמות), עבודה (מקבילים, כפיפים, מנהלים, לקוחות, ספקים…), חברים, שכנים ומי לא… נסו קצת let go ותראו איך אתם יוצרים יותר let’s go!