כמו בכל שנה, כמה שבועות לפני חג הפסח נרשמת דריכות בקרב עם ישראל. לא, אלו לא הניקיונות של הפסח שמעלים את מפלס הלחץ, לא החופש הארוך שיש לילדים שמדיר שינה וגם לא קדחת השחת של האביב שמביאה נזלת ואלרגיות (על זילרג'י, מרגיש יותר טוב, תודה ששאלתם) אלא הקונפליקט "אצל מי עושים את החג השנה".
זה עשוי להישמע ככה:
– "בשנה שעברה עשינו אצל ההורים שלך"
– "נכון אבל לפני שנתיים כשאמא שלי לא הרגישה טוב אז עשינו שנתיים אצל אמא שלך…"
– "מה קשור מה היה לפני שנתיים…? תיכף תדברי גם על דודה שרה שאת לא אוהבת.."
– "בוא, אפילו אבא שלך חושב שהיא בלתי נסבלת וזה עוד לפני שדיברנו על איך שאמא שלך מבשלת…"
– …
הבעיה בקונפליקטים האלה, מעבר לזה שהם הורסים לא אחת את אווירת החג (שגם ככה מאתגרת), היא ש"הם נדבקים לדפנות" – הם מחלחלים אט אט למרקם מערכת היחסים הזוגית ו מ ח ר ב י ם אותה.
הייתם חושבים שהרס מערכת היחסים הזוגית מהוה תמריץ מספיק כדי ללמוד כיצד לנהל קונפליקטים מעין אלו… תסתכלו מסביב על כמות המעשנים/שותי הקולה ותבינו שעוד ארוכה הדרך אל האושר…
אז מה כן?
עד שתרכשו מיומנויות ניהול קונפליקטים שיאפשרו לכם לנהל קונפליקטים כאלה בקלות (כן, כן, זה הרבה יותר פשוט מכפי שאתם עשויים לחשוב) התמקדו בקטיעת הדינמיקה ההרסנית של הקונפליקט – כמו בקרב אגרוף, קבעו "פעמון" שברגע שנשמע הצלצול כל אחד הולך לפינתו.
"פעמון" יכול להיות מילה מוסכמת ופשוטה (כדי, שבשיאו של הקונפליקט, לא תתחילו עם "שניה, מה היתה המילה שקבענו…?") שברגע שמישהו מכם.ן אומר, הקרב נפסק מיידית!
בחיים, או שהולכים קדימה או שהולכים אחורה, אין לעמוד במקום כך שאם השיחה לא מקדמת, היא בוודאות מחבלת ולכן חשוב לעצור אותה כמה שיותר מהר! הכלל החשוב כאן הוא שברגע שהמילה נאמרה – כי מי מכם מרגיש שטוב לא יוצא מזה – מפסיקים השיחה מיידית ופיזית כל אחד הולך לפינה אחרת.
אחרי שנרגעתם, נסו שוב ואולי, הצלקות של השיחה הקודמת ירסנו אתכם מכניסה לקרב אגרוף נוסף.
ו… תעשו טובה ענקית לעצמכם, לבן.ת הזוג, לילדים ולדודה שרה – רכשו מיומנויות ניהול קונפליקטים.
אז לפסח הקרוב:
- קבעו מראש "פעמון להפסקת הקרב" ואם הגעתם לשלב בשיחה שמישהו מכם.ן "נותן בפעמון" לכו מיידית איש לפינתו עד יעבור זעם.
- שבו רחוק מדודה שרה ואל תגעו בקניידלך שלה!
חג שמח!