זו היתה פגישת הגישור השנייה בין אבי לבועז והמתח היה גבוה. אבי ובועז הקימו לפני כ-8 שנים חברה בתחום המשאבות ההידרוליות וכבר זמן מה הרגישו שנכון להם להיפרד. הא כן, אבי ובועז הם אחים.
הפגישה הראשונה דווקא היתה מקדמת: כל אחד מהם נתן את הזווית שלו, גיבשנו מסגרת מוסכמת לדיון (הוחלט למשל שאת העניינים המשפחתיים נשאיר מחוץ לדיון) והתחלנו לגבש מטרות.
- "אני רוצה להוסיף עוד מטרה," אמר לי אבי אחרי שהקראתי לשניהם מהלוח את המטרות שגיבשנו בתום הפגישה הראשונה "להגיע לביהמ"ש!".
- "להגיע לביהמ"ש," עניתי לאבי "היא לא מטרה אלא אמצעי".
אבי שתק, ניכר היה שהוא בסערת רגשות.
זה הרגיש כמו זמן מתאים לשבת עם כל אחד מהם בנפרד וכך אכן עשיתי.
האם האמירה "אני רוצה להגיע לביהמ"ש" היא אמירה שנכונה לאבי? ברור שאם תשאלו אותו הוא מיד יענה לכם שכן רק שהשאלה היא, האם זה קולו האותנטי שמנחה אותו או דבר מה אחר…?
כל אחד ואחת מאיתנו מכיר את התופעה: אירוע שמסעיר אותנו ומיד יש לנו "קול" בראש שמנחה אותנו כיצד יש לפעול ואז, כשאנחנו קצת נרגעים נשמע קול שני ושלישי… התופעה הזו קדומה וכבר במחזות היוונים אפשר היה לראות את הגיבור מונחה על-ידי קול מסוים ואת קולה של המקהלה – אשר ייצגה קול הגיוני יותר – שמנסה להניע אותו מלפעול בדרכו. הגיבור היווני היה נשאר נעול על הקול שלו ולכן המחזות הללו היה בז'אנר של טרגדיות.
יש שלושה מקורות בתוכנו שכל אחד מהם מוציא קול אחר: האגו, "גוף הכאב" והחלק האותנטי שלנו.
אגו הוא ישות מנטלית שעימה אנחנו מזהים את עצמנו. האגו יכול לקבל כסות של יוהרה או של אומללות או כל "דמות" אחרת שאימצנו לעצמנו ובכל מקרה הוא מייצג את מה שאנחנו חושבים על עצמנו. לאגו יש דפוסי פעולה – הוא מגדיר את עצמו דרך התנגדות, שליטה ובידול ולכן אלו יהיו המאפיינים של "הקול" שהוא ישמיע.
"גוף הכאב" הוא מונח שטבע אקהרט טולה והוא מייצג את הצל שמטיל האגו – הכאב שאגור בתוכנו כתוצאה ממצבים בהם חשנו שהקיום שלנו נשלל. בכל פעם שאנחנו מגיבים שלא בהלימה למצב הנתון – למשל כעס, בכי או חרדה ברמות גבוהות מכפי שהמצב "מחייב" – הקול הזה הוא שמדבר.
הקול האותנטי הוא הקול השקול (לאו דווקא נטול הרגש) שמנחה אותנו לפעולה לאחר בחינה רחבה של הדברים. הקול הזה יכול לעלות תוך שניה מתוך אינטואיציה (בסוג של "ידיעה" פנימית) או לאחר חקירה אנליטית ממושכת של הדברים – ניתוח של המטרות שלנו, האילוצים השונים – ועל בסיסם אנחנו "יודעים" מה נכון לנו. הקול האחרון אינו חף מטעויות כמובן אבל, מבין השלושה, הוא הקול שיהיה מדויק לנו ביותר וגם יהיה זה, שיכניס אותנו להכי פחות צרות…
הציפייה היא שעם הגיל נדע להבחין בין מקורות הקולות השונים – אבל… האם זה באמת ככה…? לרוב, שני הקולות הראשונים הם כל כך קולניים וסוחפים שלא אחת אנשים מוצאים את עצמם נגררים אחרי הקולות הללו גם כשהם כבר מבוגרים מספיק כדי לזהות את מקור הקולות הללו ולהבין שטוב לא ייצא להם אם ילכו בעקבותיהם… שני הקולות הראשונים הם קולות הנתפשים כהישרדותיים ולכן המשקל שהמיינד שלנו נוטה לייחס להם הוא גדול.
בקונפליקטים – שנוגעים לנו בעצבים חשופים (ובדיוק מהסיבה הזו אגב אנחנו יוצרים אותם) – שני הקולות הראשונים הם הקולות הדומיננטיים. תפקידו של מגשר הוא לעזור לצד לזהות את הקול השלישי ולהיות מסוגל, להקשיב לו. תכלס, "התפקיד" הזה – היכולת לעזור לקרובים לנו לפעול ממקום שמדויק להם – אינו נחלתו של מגשר אלא נתון לכל חבר/ה קרוב, לבן/בת הזוג להורה מול ילדו… הבעיה היא שבלי הכשרה בסיסית הקרובים לנו מעצימים את הקולות הפחות טובים ("כן, תראי לו מה זה…" או "אחי, יצאת פראייר" וכאלה..).
בפגישה הנפרדת אבי פרק. שנים של ילדות בצל אח שהוא הרגיש שהוא טוב ממנו, שקיבל לתחושתו יחס מועדף מהאם…
- "לא משנה מה עשיתי, הוא כבר עשה את זה לפני ומספיק טוב שלא יהיה לי סיכוי…"
- שתקתי.
- "ועכשיו, נודע לי שהוא מלכלך עלי אצל הלקוחות… מספר שאנחנו עומדים לפרק את החברה ושעדיף להם להמשיך לעבוד איתו…"
- "כלומר," אמרתי לאבי "חשוב לך שהפתרון יהיה מבוסס גם על התנהגות קולגיאלית/הוגנות?"
- אבי הנהן ומלמל "ושזה אכן יקוים ע"י בועז…"
- "וגם," הוספתי "שיהיה לך את הביטחון שמה שאנחנו מסכימים אחרי מקוים בשטח.
- אבי הנהן.
- "הדבר האחרון שאני רוצה זה ביהמ"ש…, אמר אביא אחרי שתיקה של כמה דקות "זה יהרוס את החברה שבנינו ביחד, יהרוג לגמרי את הקשר בינינו וגם אמא לא תסלח לנו… תודה שעצרת אותי…"