יש מכנה משותף לכל הקונפליקטים שהיו לכם אי פעם. ללא תלות מול מי התנהל הקונפליקט, באיזה ממעגלי החיים שלכם או אפילו על איזה נושא: בכל הקונפליקטים שהיו לכם מעולם הייתם משוכנעים שאתם צודקים!
"כאילו, דא?" תגידו "אם לא הייתי חושב שאני צודק, לא היה נוצר הקונפליקט.. כאילו, מי נכנס לקונפליקט בתחושה שהוא לא צודק…?"
לגמרי! וזו בדיוק "מלכודת הצדק"!
כדי להבין למה קל כל כך ליפול למלכודת הצדק, צריך "להרים את מכסה המנוע" ולהבין מה קורה במוח שלנו במצבי איום.
במהלך מצב שהמוח תופש אותו כמצב איום, וקונפליקטים הם אחד ממצבי האיום הנפוצים, פחות דם זורם אל האונה הקדמית בה (ורק בה) מתנהלים תהליכי חשיבה מורכבים. האונה הקדמית סוג של "נכבית" והפעילות המוחית מוסטת אל עבר אזור הנמצא קרוב לגזע המוח המכונה אמיגדלה. האמיגדלה היא אזור פרימיטיבי יותר של המוח האחראי לניהול מצבי איום.
מבחינתה של אמא טבע, הישרדות תלויה הרבה יותר במהירות תגובה מאשר ביכולת ניתוח מעמיקה וזו בדיוק מה שהעברת הפעילות המוחית אל האמיגדלה נותנת: פעולה מהירה. האמיגדלה מנתחת את המציאות באופן בינארי – איום/לא איום (עם נטייה ברורה לראות דברים כאיום…) – ואם דבר מה נתפש כאיום, נשלחת פקודת ה-"תקוף או ברח" ההופכת את הגוף, תוך שניות, למכונה הישרדותית.
אם אי פעם תהיתם למה דווקא במצבים שהכי חשובים לכם – לפני ראיון עבודה חשוב, שיחה מכריעה או סגירה של עסקה – "מתייבש" לכם המוח דווקא בעת בה אתם נדרשים להיות חדים, יצירתיים ורגועים, זו הסיבה. ככל שהאירוע נתפש כחשוב יותר, המחיר של כישלון עולה ומכאן שרמת האיום הנתפשת עולה גם כן כך שהפעילות המוחית עוברת אל האמיגדלה.
זו גם הסיבה ש-Win-Win הוא מודל (תיאורטי) נפלא המתנפץ פעם אחר פעם אל מול סלעי האימגדלה… שיתופי פעולה דורשים התנהלות מתוחכמת אבל כאמור, האונה הקדמית "כבית" במצבי איום כך שאין לנו היכולת המעשית לחשוב במושגי Win-Win.
אם מהירות היא שם המשחק אז המוח ישרש כל ספק, התחבטות או התלבטות מאחר ואלו מאטים את תהליך החשיבה. "רגע אחד… האריה הזה נראה רעב או לא?" היא שאלה שהייתה גודעת, כבר לפני אלפי שנים, את ענף ההישרדות עליו אני ואתם יושבים כרגע… "אריה! ברח!" היא מסקנה הרבה יותר הישרדותית.
כלומר, תחושת הביטחון שאנחנו צודקים (והצד השני טועה) היא מנגנון הישרדותי שמקורו בתקפה שאבות אבותינו התהלכו עם אזור חלצים מעור והחזיקו נבוט ביד… העניין הוא, שמאז שאריות היוו איום קיומי התפתחנו קצת… ההתפתחות החברתית – טכנולוגית היתה מהירה לאין שיעור מההתפתחות האורגנית כך שבעוד שהמוח שלנו מנהל קונפליקטים בגישת "דוב המערות", אנחנו גרים בגורדי שחקים.
יש הרבה מאוד נתיבים בניהול קונפליקט ולא תמיד, והייתי אפילו מעיז ואומר שבדרך כלל לא, הרכבת של "אני צודק" היא הרכבת שהתחנה הסופית שלה היא המקום אליו אתם רוצים להגיע… אנחנו קופצים על הרכבת הזו כאילו היא הרכבת היחידה בתחנה (ועיין ערך ההסבר למעלה, היא לרוב נתפשת כרכבת היחידה בתחנה) כדי לגלות זמן מה אחרי שעלינו עליה, שהיא לא לוקחת אותנו ליעד המקווה, לרוב הרחק ממנו… את האחריות לתסכול שאנחנו מרגישים אנחנו תולים, איך לא, בהתנהגותו של הצד השני…
סימנים לכך שנפלתם למלכודת הצדק:
- ההסבר שיש לכם למה אתם צודקים משכנע מידי. יש לכם דוגמאות החל מינקותו של הצד השני ועד ימינו וכולם מוכיחות כמה אתם צודקים. למה זה קורה? כי אנחנו זורקים את החץ ואז מציירים את המטרה – מכוון שאנו מונחי תחושת צדק, המוח שלנו מתגייס ועוזר לנו למצוא את הדוגמאות והטיעונים שיתמכו בכך.
- אתם מתעסקים במקרה – חושבים עליו, קוראים הודעות (שהרי ברור שהקונפליקט גלש, התחיל או בכלל מתנהל בווצאפ…), מתכננים איך לענות… למה? כי עבור האגו שלכם, "צדק" היא כמו עצם – הוא ימשיך לכרסם אותה עד אין קץ…
- אתם הולכים ומתבאסים. למה? כי תחושת צדק היא כמו אלכוהול: משכרת בהתחלה אבל מביאה כאב ראש אחר כך… ככל שחולף הזמן אתם קולטים שאתם על רכבת הצדק והיא לא מובילה לאן שאתם רוצים להגיע… הו, הנה מתרחקת לה רכבת ה"להיות חכם", שיט! שוב עלינו על הרכבת הלא נכונה…
אז, איך עולים על "רכבת החוכמה" או איך לפחות רואים שיש עוד "רכבות" בתחנה? באמצעות מודל ה-I Win עליו תוכלו לקרוא בפוסט הזה.