קיבלתי SMS מהמתנ"ס אתמול שבגלל השביתה, הם מזמינים את ילדי השכונה לסרט וארטיק. להורים, כתבו, הכנו חדר על-יד בו יוכלו לעבוד במקביל. "בונה, מגניב!" אמרנו אני והילדים.
צעדנו למתנ"ס, הם ראו סרט, אני עבדתי – היה להיט! הקונפליקט התחיל בדרך חזרה הביתה. הבת שלי (לא זו שהורידה לי את הכאפה… אלא הבת "השנייה" שלי – יולנדה…) טענה שאחיה לא עוזר לה לסחוב את התיק, ושרוב הדברים בתיק הם בכלל שלו ושהוא "תמיד עושה את זה"… תוך שניות, בוקר רגוע הפך לשדה קרב…
רגש הוא אחד המאפיינים של קונפליקטים וכנראה גם המרכיב העיקרי לשם הרע שיצא לתופעה. אבל כמו שחום אינו מקור הדלקת אלא סימפטום שלה, כך גם הרגש בקונפליקט הוא סימפטום ולא מקור העניין. מכאן, שבניהול נכון של מקור הקונפליקט אפשר להוריד באופן מהיר את מפלס הרגש בדיוק באותו האופן שטיפול רפואי במקור המחלה, מוריד את החום.
רגש הוא האופן בו המחשבות שלנו מקבלות ביטוי בגוף. כלומר, אנחנו חושבים מחשבה, לרוב מבלי שאנחנו מודעים אליה, והרגש הוא "המתווך" שבין המחשבה לתגובה הפיזית של הגוף שלנו. לדוגמא, כשאירוע מסוים נתפש כמאיים (= המחשבה: "אני מאוים!") עולה רגש של פחד שגורר תגובה גופנית: עליה בדופק, יובש בפה והזעה. גישת הטיפול הקוגניטיבי ההתנהגותי -CBT מבוססת בדיוק על הרעיון הזה.
בקונפליקטים, מפלס הרגש עולה כאשר אנחנו חווים תחושה של חוסר אונים. למשל, מנהל פרויקט שמבקש מאיש צוות בפרויקט שיתעדף משימה מסוימת ונענה בשלילה חווה תחושה של חוסר שליטה – אין לו אפשרות לכפות על איש הצוות את ביצוע המשימה מחד אבל לאי ביצועה יש השלכה על הצלחת הפרויקט מאידך. התפישה "אני בחוסר שליטה" גוררת רגש של כעס כלפי איש הצוות ( = "בגללו אני עומד להיכשל!") ומכוון שזו התפישה וזה הרגש שמלווה אותה, צפוי מנהל הפרויקט "להתנהגות קונפליקט" – לדרוש מאיש הצוות לעשות את המשימה, לבצע אסקלציה למנהל של איש הצוות או "להחזיר" לאיש הצוות על חוסר שיתוף הפעולה שלו.
נקודה קריטית בתהליך לעיל היא שמנהל הפרויקט אינו מודע למחשבה הראשונית – "אני בחוסר שליטה" – אלא לזו שנובעת מהרגש – "בגללו אני עומד להיכשל!" – ולכן משוכנע מנהל הפרויקט שמקור התחושה שלו הוא "בחוץ" – בהתנהלות של הצד שני ולא בפרשנות שלו את התנהגות הצד השני.
הדרך להבין את המחשבה הראשונית – זו שיוצרת את העוררות הרגשית ואחראית להיווצרות הקונפליקט – היא באמצעות קבלה של הרגש באמצעות העיקרון "קיים = לגיטימי". העיקרון הזה רואה ברגש "חומר גלם" אשר משמש להבנת המחשבות שיוצרות את הפרשנות שיוצרת את הקונפליקט ולכן לא מתנגד לקיומו של הרגש אלא נותן לו מקום – קיום.
שניה, לפני אתם קופצים, אני מבחין בין להרגיש דבר מה לבין לבטא את הרגש הזה! לחוות כעס, תסכול, כאב וכו' – קיים ולכן לגיטימי. להכות משהו בגלל שאני כועס, מתוסכל או כואב – ממש ממש לא לגיטימי.
בבית, התהלכה יולנדה כמו לביאה בכלוב, נוהמת ובוכה חליפות עד שהסכימה לדבר איתי. הנחתי אותה להיות קשובה לתחושה שעולה לה למשמע שאלות ה-"האם זה קשור ל…?" שאשאל אותה. כששאלתי "האם זה קשור למשהו אצלך?" התחילו הדמעות לרדת והיא הנהנה. "למה אצלך זה קשור?" שאלתי. זרם הדמעות גבר ואז התפרצה ואמרה שהיא מרגישה שאין לה חברות… עודדתי אותה לחוות את הרגש וכבמטה קסם, אחרי כמה שניות של בכי, יולנדה הפסיקה לבכות ונראה היה שממש הוקל לה… איך זה? תשאלו, "קיים = לגיטימי" מאפשר לקבל את הרגש, להבין את המחשבה שנמצאת בבסיסו ואז לחוות את הרגש בצורתו הטהורה ובכך לאפשר לו לצאת לנו מהמערכת… ברגע שהרגש יצא, אפשר להתמודד באופן ענייני עם המחשבה שעוררה את הרגש מלכתחילה.
"קיים = לגיטימי" היא עיקרון שנכון גם כאשר הרגש מופנה כלפי מישהו אחר – מנהל הפרויקט – וגם כאשר אנחנו בבאסה – יולנדה – מכוון שהוא עוזר לנו להיות מדויקים עם עצמנו.
אם אחזור למטאפורה מתחילת הפוסט, "קיים = לגיטימי" הוא האמצעי להבין מהי "הדלקת" (המחשבה) שיצרה את "החום" (רגש).
יישמו את עיקרון ה"קיים = לגיטימי" בקונפליקטים שיש לכם עם בני/בנות הזוג, הילדים, עמיתים לעבודה, לקוחות… ואני מבטיח לכם שתראו קסמים מתחוללים אל מול עיניכם.
ב ה צ ל ח ה!