"אני רוצה פיתה טוסט עם זעתר לביה"ס היום!" אמר יוג'ין, אחיה הקטן של יולנדה. "סבבה," עניתי "נקלה את הפיתה בטוסטר ואז נשים עליה שמן וזעתר". "לא!" אמר התכשיט, "קודם נשים את השמן והזעתר ואז נכניס לתנור!" "אבל," עניתי לילד "יהיה יותר קל לשלוט ברמת הקרנצ'יות של הפיתה אם נעשה אותה קודם בטוסטר…". "אין מצב!" ענה הילד "אני רוצה את זה כמו שאני אמרתי!"
תוך שניות, התמלא האויר באדי דלק, כשביטויים כמו "ילד קקי" ו"אבא מאעפן" (גם אם לא נאמרו בפועל, לגמרי חלפו בראשם של המעורבים) עמדו להצית תבערה גדולה במטבח.
איך יכול להיות ששני אנשים שממש אוהבים האחד את השני מתדרדרים, תוך שניות ספורות, לקרב של "על חיים ועל מוות"…? איך יכול להיות שבכזו קלות, אנחנו מצמידים שמות תואר נוראיים לצד השני ושוכחים היסטוריה משותפת רבת שנים…? (ושום מילה על הרפורמה המשפטית…).
התופעה הזו ניתנת להסבר באמצעות, מה שאני מכנה "המסמר שבקיר".
נניח שהחלטתם לסייד את הבית. אחרי שהורדתם את כל התמונות, נתקלתם במסמר סורר שמסרב להתנתק מהקיר. אתם מנסים למשוך אותו עם היד ואח"כ עם פלייר ונאדה! המסמר נשאר נעוץ עמוק בקיר. כל תשומת הלב שלכם מרוכזת במסמר: אתם מקללים את המסמר ובני משפחתו, מדמיינים מה תעשו למסמר אחרי שתצליחו להוציא אותו מהקיר ומפנטזים אפילו על להרוס את הקיר לגמרי…
אבל… אולי אפשר פשוט לצבוע את הקיר עם המסמר ולחזור ולשים עליו את התמונה שהייתה תלויה עליו קודם…?
כאשר אנחנו נתקלים בהתנגדות (=המסמר), אנחנו מאבדים את הפרספקטיבה – כל תשומת הלב שלנו ממוקדת באותו גורם ואנחנו נטמעים בדינמיקה, זה נהייה אישי!
אותו הדבר קורה גם בקונפליקטים (בהבדל אחד שבקונפליקטים המסמר "מחזיר", מה שרק מחריף את דינמיקת ההיטמעות….). אנחנו מזדהים עם הרעיון שלנו לרמה שכזו כך שכל התנגדות לרעיון שלנו נתפשת על-ידינו כאיום עלינו עצמנו… מכוון שהאיום נתפש כאישי ובשילוב עם "אפקט המסמר" הצד השני מאבד את זהותו כאדם, עובר רדוקציה והופך להיות קונספט – רעיון שמתנגד לשלנו. ואז, בנתיב הוכחת הצדק שלנו – עליונות הרעיון שלנו על-פני הרעיון של הצד השני – הכל מותר.
התהליכים האלה כל כך חזקים שהם כמעט וסחפו גם אותי מול יוג'ין.
לקחתי צעד אחורה והסתכלתי על "המסמר" שלי. "יודע מה," אמרתי ליוג'ין "נעשה את זה כמו שאתה מציע". חיוך ניצחון עלה על פניו של הילד. ביחד פרסנו את הפיתה, הזלפנו עליה שמן, פיזרנו זעתר והכנסנו לתנור.
בעודנו מסתכלים על הפיתה הנקלית לאיטה בתנור, הייתי צריך לדחוק הצידה את המחשבה ש"הלוואי ולא יצליח…" (כן, עד כדי כך הצורך "להיות צודק" חזק…) ולהזכיר לעצמי שמדובר באוכל לילד שלי ו… שגם אם זה לא יצא טוב, אני אהיה זה שאצטרך להכין הכול מהתחלה…
הפיתה יצאה מהתנור שחומה בדיוק במידה. פייר, הילד צדק.