יש הרבה סלוגנים בהקשר של עבודת צוות ושיתופי פעולה:"'אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד" או "עלה בודד לא יכול לספק צל" והמשפט החביב עלי: "עבודת צוות היא חיונית – היא מאפשרת לכל אחד להאשים מישהו אחר".
אם ננקה מרעיון שיתוף הפעולה את הרכיבים הרומנטיים – אידיליים שאנשים מייחסים לו (ולא שיש לי משהו כנגד קונפטי ורוד, הוא פשוט נכנס לעיניים כשרוצים לבחון משהו נכוחה) אז תכלס, שיתוף פעולה היא דרך פעולה אנוכית – כמו כל דרך פעולה אחרת, אנשים בוחרים בה כאשר היא נתפשת בעיניהם כדרך הפעולה הטובה ביותר.
שיתוף פעולה אגב, מתחיל באקט הבסיסי של תקשורת. אם אני פונה אליכם בשאלה לשלומכם ואתם מתעלמים ממני או עונים לא לעניין, הרי שאינם משתפים איתי פעולה.
כלל הבסיס בשיתוף פעולה אומר: שווה לי – עושה, לא שווה לי – לא עושה. עגלות הקניות בסופר מוכיחות את הכלל הזה בפשטות: בסופרים בהם לא צריך להכניס מטבע כדי לשחרר עגלה תהיינה העגלות מפוזרות בחנייה (כי למה לטרוח להחזיר אותן למקומן?) ובסופר בו נדרש מטבע – ומספיק אפילו מטבע של 5 ₪ – תהיינה העגלות מסודרות במקומן. כן, "שווה לי" נמדד ביחידות של 5 ₪ ולפעמים אפילו בפחות…
ההבנה הזו, ששיתוף פעולה היא דרך פעולה אנוכית, מאפשר לגזור את המסקנה הבאה: בכל מקום בו לא משתתפים אתכם פעולה – וזה לא משנה אם זה בבית (בן.ת הזוג או הילדים), בעבודה (עמיתים, כפיפים או מנהלים) או בשכונה (השכן המאנייק שחונה לכם בחנייה או הבן שלו שמתאמן בכינור עם חלון פתוח…) – יש מצב שלא שווה לצד השני לשתף אתכם פעולה.
אז, במקום להתעצבן על הצד השני (שזה הפתרון הזמין ביותר והכי פחות יעיל ומיד אגיע לזה), תתחילו לראות את הדברים במושגי עגלת קניות ותחשבו איך את מייצרים "5 ₪".
קודם כתבתי כי שיתוף פעולה היא כמו כל דרך פעולה אחרת. ובכן, זה לא ממש מדויק. כדי שאנשים ישתפו פעולה צריך: (1) להיות שווה להם = "5 ₪" (ומהבחינה הזו שיתוף פעולה אכן זהה לכל דרך פעולה אחרת) ו-(2) הם צריכים להיות במצב רגשי שבכלל מאפשר להם לראות את האפשרות הזו כאפשרית.
נניח שהיה לכם קונפליקט עם קולגה בעבודה ועכשיו אתם פגועים/כועסים/מתוסכלים עליו. הרגשות הללו – שהם תוצרי הקונפליקט (ולא המרכיבים שלו) – חוסמים מכם לחשוב, ובטח לא לבחור, באפשרות של שיתוף פעולה עימו. שיתוף פעולה נתפש בעינינו כדרך להיטיב עם הצד השני ולכן אנחנו נוטים לשתף פעולה עם מי שיש לנו איתם מערכת יחסים תקינה. כן, זה חלק מעיוותי החשיבה שנוצרים בקונפליקטים. אני יכול להרוויח משיתוף פעולה עם הצד השני אבל האפשרות הזו נחסמת בפני מכוון שאני… לא אוהב אותו…? כן, לא מבריק במיוחד אבל ככה אנחנו בנויים.
הנקודה לעיל היא די בעייתית כי היא גורמת לקונפליקטים להתמיד – הרגש השלילי שיש לי עם אותו קולגה לא ישתנה אם לא אתקשר אתו (כאמור, תקשורת היא האקט הבסיסי ביותר של שיתוף פעולה) כך שמרגע שנוצר הקונפליקט הוא צפוי, מעצם הווייתו, להתמיד.
הנקודה ה-(2) חשובה ממש. מתוך חווית חוסר האונים שחוסר שיתוף הפעולה של הצד השני יוצרת אצלנו, יש לנו נטייה לראות באפשרות של "להפוך שולחן" את האפשרות היחידה והנכונה ביותר להניע את הצד השני לשיתוף פעולה (או במילים פחות עדינות: פאקן להפסיק/להתחיל לעשות את מה שאנחנו מבקשים ממנו!).
אז נכון יש מצבי קיצון בהם נכון "להפוך שולחן" אלא שכמאמר האמרה המפורסמת: choose your wars – לפני שאתם משאירים ראש של חיה בפתח דלתו של השכן, כדי להעביר מסר שכדאי שיחנה בחניה שלו ושהבן שלו יסגור חלון (קללה ברוסית), חשוב שתבחנו את אופציית שיתוף הפעולה.
זכרו! אתם בוחנים שיתוף פעולה עם הצד השני – וב"שיתוף פעולה" כוונתי לניהול שיחה לפי עקרונות מסוימים, עקרונות שמדברנים את הצד השני לשתף אתכם פעולה – כדי להיטיב עם עצמכם, כי בכך שאתם תתנהלו בחוכמה, אתם תשיגו את מטרתכם.
אז בפעם הבאה שיש לכם קונפליקט עם מישהו, ומכונת הקונפטי הוורוד נתקעה כך שהדבר האחרון שבא לכם לעשות זה לשתף איתו פעולה, תתמקדו במטרות שלכם. יש מצב שההבנה שהשגת המטרות האנוכיות שלכם – "עגלות סופר מסודרות" –תדרבן אתכם לגבש פתרון של "5 ₪" עם הצד השני.
כי תכלס ברוב המקרים שווה לשתף פעולה דווקא עם מי שיש לנו איתו קונפליקט… כמאמר הסלוגן המפרסם "רוצים מהר – לבד, רוצים רחוק – ביחד" ואם לא זה אז לפחות יהיה את מי להאשים…