כאשר התפתחה, לפני כ-200,000 שנה, היכולת של בני אדם לזהות תבניות, חצינו סף תודעתי משמעותי. היכולת לזהות תבניות היא הבסיס ליכולות של ביטוי – בין אם בציור ולאחר מכן בכתב – ליכולות פיתוח של כלי עבודה, ליכולת לצפות, ומכאן להתגונן, מפגעי הטבע ובכלל לשיפור דרמטי ביכולות ההישרדות.
מאז ואז היום השתכללנו ושיכללנו את יכולות זיהוי התבניות שלנו לרמה גבוהה ביותר עד… שזה מגיע לקונפליקטים בחיינו… כאילו, עם יכולות זיהוי תבניות כל כך גבוהות, הייתם מצפים שנלמד גם לזהות את התבניות שמאפיינות קונפליקטים ונדע איך לא ליפול אליהן מלכתחילה או לפחות איך להיחלץ מהן כמה שיותר מהר.
אז זהו שלא. אנחנו ממשיכים ללקות בעיוורון בכל מה שקשור לקונפליקטים ומכאן לנהל אותם בסגנון "שבט דב המערות" דהיינו עם נבוט…
"למה אתה טוען שלקונפליקטים יש תבנית?" תשאלו "הרי כל קונפליקט שאנחנו מנהלים מתנהל עם אדם אחר, בנושאים אחרים ובנסיבות משתנות". נכון שהקונטקסט משתנה, רק מכוון שקונפליקטים מפעילים אצלנו את מנגנון ההישרדות, האופן בו אנחנו מנהלים אותם, המחשבות שעוברות לנו בראש, הרגשות שמצפים אותנו והדברים שאנחנו אומרים ו/או עושים הם בעלי מאפיינים דומים כך שאפשר לדבר על תבנית בכל מה שקשור להתנהלות אנושית בקונפליקטים.
למשל, תחושת הצדק שכולנו נשטפים אל מול קונפליקט – אנחנו מרגישים צודקים, יש לנו טיעונים, דוגמאות של "אירועי עבר" ותמיכה של הסביבה – שכולן מחזקות כמה שאנחנו צודקים וכמה שהצד השני טועה. תחושת הצדק הזו כל כך חזקה שאנחנו עסוקים בלהוכיח "מי צודק" במקום לחשוב על "מה אני רוצה להשיג…". תבחנו את הקונפליקטים שהיו לכם מול אנשים במקום העבודה שלכם, או אל מול האנשים שחיים אתכם באותו בית ותראו שבכולם תחושת הצדק הזו סימאה את עיניכם – התעוורתם.
עוד מאפיין של "תבנית הקונפליקט" הוא דינמיקת 'הפינג – פונג' שמאפיינת כל קונפליקט. הצד השני אומר או עושה משהו ואתם עונים לו באמירה או במעשה שגורם לו לענות לכם ולכם לענות לו וחוזר חלילה עד אין קץ… הצורך הזה "לענות בחזרה" מבוסס על מאפיין אנושי של ראקטיביות והוא חזק ברמה כזו שקשה ממש להתגבר על הצורך להחזיר ב"פונג" ל"פינג" של הצד השני…
מבחינת ניהול המצבים המסוכנים שלנו, הגוף שלנו עדיין פועל כפי שפעל לפני מאות אלפי שנים – אל מול דבר מה שנתפש כאיום הגוף מתמקד בדבר אחת: הישרדות. בין שאר הדברים שמתרחשים בגופינו במהלך תהליך ה"תקוף או ברח" הוא שפחות דם מוזרם אל האונה הקדמית בה, ורק בה, יכולים להתקיים תהליכים קוגניטיביים מורכבים. אנחנו מאבדים את היכולת לחשיבה של טווח ארוך, לראיית הדברים בפרספקטיבה או ליכולת להיות מודעים לקיומן של אפשרויות אחרות – אנחנו נשאבים ל-"תפישת מנהרה" – רואים את הדברים באופן צר, דרך פריזמה של איום ומכאן שכל ההתנהלות שלנו בהתאם.
היכולת לזהות תבניות מחייבת פרספקטיבה – לראות דבר מה בקונטקסט של זמן, ביחס למטרות נוספות שלנו או כל מישור ייחוס אחר. הרגשות שעולים בקונפליקט גורמים לנו "להידבק" לסיטואציה – להישאב לתוכה – מה שבהגדרה מונע יכולת פרספקטיבה. מכוון שהמנגנונים ההישרדותיים הללו כל כך חזקים, אובדן היכולת לבחון דברים בפרספקטיבה מונעת מאיתנו לזהות את התבניות.
באופן טרגי, אובדן היכולת הזו היא שמכניסה אותנו לקונפליקט וגם מונע מאיתנו לצאת ממנו – מבנה קלאסי של מלכודת תודעתית.
"יה ווארדי, איזה ייאוש" תגידו. אז, במידה מסוימת זה אכן מבאס כי העלויות שכל אחד ואחת מאיתנו משלם על העיוורון הזה – בין אם ברמה האישית מול האנשים סביבנו, או ברמה הקבוצתית כארגונים, חברות ועמים – הוא אדיר ולרוב מיותר ממש.
מצד שני, זה מה שיש ואפשר, עם אמנם לא מעט אימון, לרכוש התניה חדשה – ללמד את עצמנו לזהות את מאפייני הקונפליקט כשאחד כזה רק מתחיל להיווצר, ולבחור ב"דלת הנוספת" זו שהמדרגות שלה מובילות למעלה במקום אל המרתף.
היכולת לזהות את ה-"דלת הנוספת", לפתוח אותה ולעבור דרכה מבוססת, בראש ובראשונה על המיאוס במחיר (המיותר) של הקונפליקט. המיאוס הזה הוא הדלק שמניע התמדה ברכישת התנהלות שונה. זה אכן אתגר מכוון שאנחנו מתמודדים עם אלפי שנים של אבולוציה… אבל, אם לא נתחיל מתישהו השינוי לעולם לא יקרה.
מוזמנים.ות לשתף באמצעות: