במציאות הנוראה אליה התעוררנו בבוקר ה-7 לאוקטובר, רחל (עוגיות) אדרי היא ללא ספק אור מחזק ומעורר השראה.
איך הצליחה אישה פשוטה לשמור על קור כוח בסיטואציה שהייתה גורמת גם למאפיונר רוסי לחרבן במכנסיים מרוב פחד? פשוט, היא בעלת אינטליגנציה של החוסן, ברמה כל כך גבוהה שגובלת בגאונות.
"אינטליגנציה של החוסן" היא אוסף יכולות שמאפשרת לאדם להתמודד עם מצבי קיצון. דמיינו סירה בים סוער כשהים מייצג את הנסיבות והסירה את האדם. אם הסירה מצליחה לא לטבוע ולהגיע לנמל הבית היא בעלת אינטליגנציה של החוסן.
יש לי תחושה שאם היינו מבקשים מרחל להסביר איך בדיוק הפגינה חוסן מופלא כזה, היא היתה מושכת בכתפיה ולא יודעת לומר. באותה המידה, אם מישהו היה מבקש ממייקל ג'ורדן להסביר איך הוא מרחף באוויר (ואולי מישהו שאל, אני לא יודע) הוא לא יכול היה להסביר. גאונות אמיתית נמצאת מעבר למילים. אם אנחנו מדברים על זה (או, כותבים על זה…) אנחנו, בהגדרה, "לא שם".
מייקל ג'ורדן ורחל אדרי יש אחד/ת בדור ועדיין כולנו יכולים ללמוד לשחק כדורסל בשכונה/לחזק את החוסן שלנו. בהקשר הזה רחל היא לא פחות מאשר "כוכב צפון" עבורנו, סירות שמתנדנדות בגלים, שמראה לנו, אל מול הים הסוער, מה אנחנו צריכים לעשות כדי להגיע לחוף מבטחים.
אחת המאפיינים של אינטליגנציה בכלל, ועל אחת כמה וכמה בהקשר של חוסן היא היכולת להפריד. היכולת להפריד תנועה למרכיביה יוצרת אינטליגנציה גופנית, היכולת להפריד בין מרכיבי בעיה היא אחד המאפיינים של אינטליגנציה שכלית, היכולת להפריד בין רגשות שונים, ובכך להכיר בקיומם ולהבין את יחסי הגומלין ביניהם, היא אחד המרכיבים של אינטליגנציה רגשית והיכולת להפריד ביני לבין הסביבה – לעשות דה-פרסונליזציה – היא מרכיב משמעותי באינטליגנציה של החוסן.
דה-פרסונליזציה פירושה לא לתת למציאות "להידבק" אלינו והיא תנאי הכרחי ביכולת להישאר על הנתיב ולדבוק במטרה שלנו. קביעת מטרה כזו והיכולת לדבוק בה היא מרכיב מהותי באינטליגנציה של החוסן. על החשיבות בגיבוש מטרה כזו כתב כבר ויקטור פרנקל, פסיכולוג יהודי ששרד את אשוויץ, בספרו "האדם מחפש משמעות". המטרה של פרנקל היתה להתאחד עם אשתו וזה מה שאפשר לפרנקל, ללא ספק עוד גאון של אינטליגנציה של החוסן, לשרוד את התופת הנוראה ביותר.
לא ראיתי סרטון בו רחל הסבירה מה היתה המטרה שלה (מאוד יכול להיות שהיה כזה ופספסתי אותו), אני מניח שהמטרה היתה "להישאר בחיים" או "לראות את הילדים" או כל מטרה אחרת שגרמה לה, ובזה מגולמת לדעתי הגאונות של רחל, להשתיק את הקולות הפנימיים שהיו עלולים לגרום לה להתקף פאניקה ולהביא, בסבירות גבוהה, למותה. רגש "מדביק" אלינו את "הבחוץ" ומונע מאיתנו להפריד – לרווח. הגאונות של רחל היא ביכולת להיות ממוקדת מטרה ברמה כזו שגם אל מול רובים ורימונים שמופנים אליה מקבוצה של טרוריסטים שטופי משנאה, לא איבדה את קור רוחה.
רגש הוא הביטוי של המחשבות שלנו בגוף, השלב בו הבלתי נראה (=מחשבות) מפעיל תהליכים בגוף המייצרים חומרים כימיים הנחווים כרגשות ומפעילים את הגוף.
במקרי קיצון רגשיים יש תופעה בשם "חטיפת אמיגדלה". אמיגדלה הוא אזור פרימיטיבי במוח הממוקם ליד גזע המוח ואחראי על תפישת האיומים סביבנו. מנגנון ה"תקוף – ברח" מתחיל באמיגדלה אשר, דרך ההיפותלמוס, שולחת פקודה לבלוטת יותרת הכליה להפציץ את הגוף בהורמונים שמכניסים אותנו למצב קרב. חטיפת האמיגדלה הוא כאמור מצב קיצון בו כל תפישת המציאות שלנו נשלטת דרך חווית האיום ההישרדותי ואנחנו, לא כמליצה אלא אשכרה הלכה למעשה, מאבדים את זה. במקרה של רחל עוגיות, נראה שרחל היא זו שחטפה את האמיגדלה ופעלה בקור רוח גאוני.
אז איך אפשר לפתח את האינטליגנציה של החוסן שלנו כך שכאשר אנחנו בקונפליקט עם מישהו לא נפעל בדרך שתחבל לנו, שתרסק את הספינה אל הגלים?
בספרו The Emotional Life of Your Brain המבוסס על מחקר שנמשך כ-40 שנה, מציין פרופ' ריצ'רד דיווידסון (Richard Davidson) פסיכולוג ופסיכיאטר אמריקאי, כי אנשים שיש להם העברה עצבית מהירה בין האמיגדלה לבין קליפת המוח הקדם-מצחית, צפויים להתמודד טוב יותר עם משברים. כלומר, אם נאמן את עצמנו, כאשר מתעורר מצב משברי, קונפליקט או כל מצב קיצון אחר, לחשוב במושגים תכליתיים – מה המטרה שלי, מה אני צריכה לעשות כדי להשיג אותה – ננתב משאבים מהאמיגדלה אל האונה הקדמית וניטיב לנהל את המצב.
דונלד הב (Donald Hebb) נוירופסיכולוג קנדי טבע את המונח neurons that fire together wire together”" שפירושו שפעולות חוזרות גורמות לחיווט של המוח, מה שבונה את אותם קשרים אשר יוצרים את ההעברה העצבית המהירה, עליה דיבר דיווידסון.
כלומר, היכולת לתרגל חשיבה תכליתית תבנה אצלנו את היכולת להפריד את עצמנו מהסיטואציה – מה שכניתי קודם דה-פרסונליזציה – לפלטר "רעשי רקע" ובכך לנהל את עצמנו טוב יותר אל מול הקושי. אם נתמיד בכך, נצור תבנית פיזיולוגית, נבנה הלכה למעשה את האינטליגנציה של החוסן שלנו.
לא יודע מה אתכם, מרוב דיבורים על עוגיות, אני הולך לאכול עוגייה!