"לפני שאתה יוצא למסע נקמה, תחפור שני קברים" ~ קונפוציוס
אחד המאפיינים של פעולה מתוך אגו היא הצורך "להחזיר". בעל עניין בפרויקט שולח מייל ואתם ממהרים לענות (ולהוסיף נמענים ב-CC…), אתם בדיון ואיש צוות מתריס על משהו שבאחריותכם ואתם ממהרים להגיב – "דוחפים" אותנו ואנחנו ממהרים "לדחוף בחזרה". הבעיה שפעולה מתוך ה-"להחזיר" כולאת את המעורבים בלולאת עבר שהרי אם אני מגיב לדבר מה שכבר נעשה – המייל שנשלח או הדבר שנאמר – והצד השני מגיה לתגובה שלי וכך הלאה הרי שאנחנו נכלאים בלולאה מכוונת עבר. בואו ניקח רגע כדי להבין את מלוא המשמעות של המשפט האחרון: מנהל הפרויקט מי שאחראי על ניווט הספינה שלא משכיל לנהל את הקונפליקטים שלו, מביט "אחורה" במקום לנווט את הספינה "קדימה"…? כן! וזו בדיוק (גם) הסיבה מדוע כל כך הרבה פרויקטים "מתחרבשים"…
למה אגו כל כך רגיש "לדחיפה"? באופן פשטני אגו הוא "כרטיס הביקור המנטלי" שלנו – כל הדברים שאנחנו מציגים לראווה. "תסמונת המתחזה" אגב – תחושה שיש פער בין מי שאני באמת לבין "חלון הראווה" שלי ושמיד מישהו יגלה שאני לא מי שאני מציג שאני – היא דוגמא למחיר הרגשי שנדרש כדי לתחזק אגו. מכוון שאדם תופש את עצמו ככרטיס הביקור שלו, כל איום כלפי "כרטיס הביקור" שלי, זהותי, נתפש כאיום ישיר עלי ולכן התגובה היא אוטומטית. "באוטומטית" כוונתי לכך שדפוסים אישיותיים נכנסים לפעולה כך שיהיו כאלה שיתקפו את הצד השני ויהיו אחרים, כמו סבתי הפולניה עליה השלום, "שישבו לבד בחושך". ההתקפה או הקורבנות הן תגובות שונות לאותו מקור – אגו "שנדחף" ודוחף בחזרה.
אגו הוא גם האחראי לריבוי הקולות שאני שומעים בראשנו ולדיונים, הלעיתים סוערים, שאנחנו מנהלים עם עצמנו. היזכרו בפעם האחרונה שביקשתם משהו ממישהו וקיבלתם סירוב… היה את הקול הפנימי שמיד רצה "להראות לו מה זה…", הקול שאמר "לא צריך, אעשה בעצמי!", הקול החרישי מפינת החדר של "למה זה תמיד קורה רק לי…"… מטאפורית, אנחנו מוצאים את עצמנו בחדר מראות עם הרבה דמויות שמשתקפות מולנו, מתקשים להבדיל בין ההשתקפויות לדמותנו האותנטית ולבחור את מה שמדויק לנו – לאיזה קול להקשיב ואיך נכון לנו לפעול. ואוו! כל כך מעייף…
האמת, הפתרון לכל אלה הוא די פשוט: מודל ה-I Win.
בפוסט הקודם הסברתי כי I Win היא צורת חשיבה המיועדת למצבים בהם אנחנו "נדחפים" – קונפליקטים – המורכבת משתי שאלות עוקבות: 1. מה אני רוצה להשיג (או, האם מה שאני עומד לעשות/עשיתי מקדם אותי אל עבר מטרותיי) ו-2. (אם התשובה לשאלה הראשונה היא 'לא') איך עלי לפעול כדי להשיג את מטרותיי.
כלומר, כאשר אנחנו נתקלים בסירוב ומסיבת המראות מתחילה, אנחנו שואלים את עצמנו את שתי שאלות ה-I Win: מהן מטרותיי ואיך נכון לי לפעול כדי להשיג אותן. אם "להחזיר" לצד השני יענה על ה-Win שלנו שהוא: להביא להצלחת הפרויקט, למצב אותי כמנהל אפקטיבי, לשמור על מערכת היחסים עם המסרב ולהשאיר אותי רגוע בשליטה אז סבבה, תחזירו! העניין הוא שרובנו כבר יודעים מתי סיפוק הלהט הרגעי לא באמת יענה על המטרות שלנו ולכן, בהפוך על הפוך, ה-I ב-I Win הופך לגורם מרסן. בכך שהוספנו למשוואת האגו את רכיב הרציונל, שמנו את האגו בקונטקסט ועכשיו הכלב מקשקש בזנב ולא הזנב בכלב.
היכולת לזקק את מטרותיי – באמצעות שאלת ה-I Win הראשונה – מאפשר לי לזהות את העצמי האותנטי בין כל ההשתקפויות. אם מדויק לי – מבחינה זו שעונה על ה-I Win שלי להחזיר לצד השני, לעשות בעצמי את המטלה או להרגיש אומלל אז כך עלי לפעול. אלפי המנהלים שאימנתי ביישום המודל, אמרו לי שה-I Win מפנה אותם, ב-90% מהמקרים אל עבר יזימת שיח מקדם עם הצד השני פשוט כי זו הפתרון "האנוכי" שיוביל אותם להשגת ה-Win שלהם.
במובן הזה פעולה מתוך ה-I Win מעודדת לקיחת אחריות וגישה פרואקטיבית – מעבר ממוד של תגובה לדחיפה למוד של ניהול הסיטואציה. מחקרים הראו את הקשר בין לקיחת אחריות לתחושת אושר כך שגישת ה-I Win משר גם את ה-Well Being של מנהל הפרויקט.
בפוסט הבא אסביר, הלכה למעשה, איך לנהל סיטואציה מול בעל עניין הפרויקט באמצעות מודל ה-I Win ואראה גם את "הקומה השנייה" – השלב הבא במודל ניהול הקונפליקטים עפ"י עקרונות ה- I Win