למומחה המו"מ הרב כהן (Herb Cohen) היו הרבה אמירות שנונות בהקשר של מו"מ. אחת מהן היתה: “אל תתייחס אל עצמך כמי שקונה מקרר אלא כמי שמוכר כסף” – המשפט הזה מתמצת את מהות רעיון המסגור: הכותרת שאנחנו נותנים לדברים מכתיבה את האופן בו אנחנו והסביבה מתייחסים אליהם והתגובה שתהיה לנו כלפיהם.
אני קולט את כיווץ הגבות שלכם אז אסביר באמצעות דוגמא שחביבה מאוד על מגשרים (ואותי באופן אישי מעצבנת ממש…): שני טבחים עובדים במטבח מושיטים את היד, באותו הזמן, לארגז התפוזים. אך אבוי, בארגז נותר רק תפוז אחד. מתחילים שני הטבחים להתקוטט ולריב כשכל אחד מהם טוען שהוא ראה את התפוז ראשון והוא צריך אותו יותר ושהטבח השני תמיד נדחף וחוטף דברים… שני הטבחים עושים כל כך הרבה רעש עד שמנהל המטבח מגיע, שומע את הסיפור, נוטל סכין גדולה וחוצה את התפוז לשנים!
מרוצים הטבחים שלנו? לא ממש. ראשית האופן בו הקונפליקט הזה טופל (באחד הפוסטים הקודמים הסברתי למה ה-"אופן" עולה בחשיבותו על ה-"תוכן") ביאס את שניהם ממש כי כל אחד מהם נותר עם תחושה שנעשה לו עוול ולך תעבוד 10 שעות במטבח קטן עם צ'ילבה… שנית, טבח אחד היה צריך את התוכן של התפוז כדי להכין כוס מיץ למרנג תפוזים והטבח השני היה צריך את קליפת התפוז כדי להכין רוטב לברווז בתפוזים… כך שמהחלוקה, שעל פניו נראית שוויונית והוגנת, קיבל כל אחד מהטבחים רק מחצית ממה שהיה צריך (ולכן כל אחד מהם לא היה מרוצה), מחצית התפוז עפה לפח (תמר זנדברג לא מרוצה) והשנים גם מבואסים מהאופן בו הקונפליקט טופל כך שזה ענין של זמן עד שקונפליקט חדש יפרוץ (מנהל המטבח לא מרוצה)…
פה מחייכים מגשרים חיוך זחוח ומדברים על נפלאות פתרונות של Win – Win – פתרון בו טבח אחד היה מקבל את כל תוכן התפוז והשני את כל הקליפה שלו… ראשית, הבעתי את דעתי בעבר על כך ש-Win – Win היא סיסמה נבובה ולעיתים אף מסוכנת (באתר שלנו יש מאמר שמתייחס למודל ה-I Win ומדוע הוא עדיף על מודל ה-Win – Win) ושנית, התייחסות לסוגי הפתרונות מפספסת את הפואנטה של הסיפור: הטבחים מסגרו – התייחסו – אל התפוז באופן שגוי ויצרו בכך קונפליקט שלא היה נוצר אם היו ממסגרים אותו אחרת… שני הטבחים התייחסו אל התפוז באמצעות השאלה "מי ראה אותו קודם?" או "מי צריך אותו יותר?" – זו מסגרת/כותרת של "חזקה" העוסקת בבעלות. כשזו הכותרת מעל התפוז, החלוקה ההוגנת ביותר היא בדיוק מה שעשה מנהל המטבח – חציית התפוז לשניים ו… ראינו כמה טוב זה הביא… במידה ומנהל המטבח היה משנה את הכותרת מעל התפוז לכותרת של "צרכים", היה טבח אחד מיד בא ואומר שהוא זקוק לתוכן והטבח השני היה אומר שזקוק לקליפה… כלומר, הקונפליקט היה נעלם כי באמצעות מסגור שונה, אין באמת התנגשות בין המעורבים…
לצדדים בקונפליקט יש את הנטייה למסגר את הדברים באופן בעייתי – למשל, "שלי – שלך" או "קרה – לא קרה" – אופן שיוצר את קונפליקט מלכתחילה וגורם לו גם להסלים. ביהמ"ש (או כל סמכות מכריעה אחרת כגון בורר למשל) נשארים שבויים באותו כותרת ראשונית כך שלא אחת יכול להתנהל הליך ארוך ויקר שאינו עוסק בשאלה הנכונה לצדדים…
מגשר הוא מי, שבין השאר, מסייע לצדדים למצוא את הכותרת המדויקת להם, כותרת – עיין ערך שני הטבחים – אשר לרוב מקטינה משמעותית את היקף ההתנגשות בין הצדדים ולעיתים אך מעלימה אותה לגמרי…
אחד הרגעים שאני הכי אוהב בתהליכי "בניית הסכמות" – תהליכי גישור שמערבים מספר קבוצות או מספר יחסית גדול של אנשים – הוא החלק שבו מסגרת הסכסוך משתנה ויש אשכרה מבוכה בחדר… מבוכה של "שניה, היה פה קונפליקט לפני חצי שעה… לאן הוא נעלם…?"
ומה אם מנהל המטבח – המנהל של שני הטבחים – היה מפעיל את הרעיון הזה כמנהל…? ומה אם כל אחד ואחת מכם, כהורה מול הילדים שלו, הייתם ממסגרים אחרת את הקונפליקטים ביניהם…? (למשל מעבר מ-"מי התחיל" ל-"מה קורה מעתה ואילך"…) יאפ! לא צריך לקבל מינוי מביהמ"ש ע"מ לגשר, החיים מזמנים לכולנו – בבית, בעבודה, מול חברים, בשכונה – את ההזדמנות להציע לאנשים סביבנו מסגרת מדויקת יותר שתעזור להם להשיג יותר ממה שהם רוצים וגם קצת פחות לריב…