אם תסובבו את ראשכם, סביר להניח שתתקלו בשלט חוצות או בסתם מדבקה עליהם כתוב "ביחד ננצח", "כולנו יחד" או כל אמירה אחרת הדוגלת באחדות ובשיתוף פעולה. לצערנו, יש פער בין ההבנה שלנואת החשיבות, שלא לומר ההכרח, באחדות ושיתוף פעולה, לבין היכולת שלנו לפעול בשיתוף פעולה.
הפער הזה הוא גם הסיבה לכך שמודל ה-Win-Win שנאמר בנשימה אחת בהקשר של קונפליקטים ומו"מ, הוא מודל חלול שפשוט אינו עובד בשטח.
למה?
כשבני אדם ניצבים בפני איום – איש צוות בפרויקט שלא עושה את חלקו, לקוח שמערים קשיים או אחד הילדים שלנו שמתריס על הסמכות ההורית שלנו – עובר "ניהול האירוע" מהאונה הקדם מצחית שלנו – המערכת האנליטית המיושבת שמבינה את חשיבות האחדות ושיתוף הפעולה אל המערכת הלימבית – אל האמיגדלה וההיפוקמפוס. המערכת הלימבית שהיא מקום משכנו של האגו שלנו, מנהלת את האירוע קצת כמו שחתולים חוצים את הכביש: "על החיים ועל המוות". מכוון שאנחנו לא מודעים לכך שמערכת הפעלה שמהותה הישרדות "השתלטה" על מוחנו, שהאגו שלנו מנהל אתנו, אנחנו משוכנעים ש"להחזיר" לצד השני או "להראות לו שאנחנו צודקים (והוא טועה)" הן הן הפעולות הנכונות והמקדמות ביותר עבורנו.
לרוב, אחרי שהעניינים נרגעים ושיקול הדעת חוזר אלינו, אנחנו מבינים שעלינו על רכבת "הצודק" ולא על רכבת "החכם" אבל זו כבר הבנה שלאחר מעשה כשלא תמיד ניתן כבר להדביק את רכבת החוכמה.
כלומר, במצבים של קונפליקטים, בהם אנחנו זקוקים יותר מתמיד ליכולת האנליטית שלנו כדי לנהל את המצב בחוכמה, אנחנו מאבדים את היכולת הזו ולכן לא מסוגלים לפעול בשיתוף פעולה. ולכן, להבין שיתוף פעולה כשאיננו מאוימים ולפעול כשאנחנו כן, הם שני קוים מקבילים.
מזווית נוספת: חמשת החושים שלנו מופנים החוצה ולכן אנחנו משוכנעים, החל מרגע לידתנו, שמהות ההתרחשות היא מחוצה לנו. אם הצד השני – בעל עניין בפרויקט ו/או בן משפחתי – העליב, פגע או מאיים עלי – הרי שאיבדתי את הרצון לשתף עימו פעולה שהרי מי רוצה לשתף פעולה עם "האויב" שבחוץ… המיקוד הזה "בחוץ" גורם לנו שלא לרצות לשתף פעולה עם אותם אנשים ששיתוף הפעולה עימם הוא החיוני לנו ביותר… באופן טרגי, ההתמקדות בחוץ גורמת לנו לפספס את עצמנו – אנחנו עסוקים בלהחזיר לצד השני ולא בלהשיג את המטרות שלנו…
"אז איך בכל זאת," תשאלו "אפשר לכונן שיתוף פעולה בין צדדים לקונפליקט?"
על סמך ניסיוני ב-25 השנים האחרונות בהם אני מלווה בעלי תפקידים וארגונים בקונפליקטים, מו"מ וגישור, הדרך לכונן שיתוף פעולה היא באמצעות מודל אנוכי שאני מכנה "האגואיזם הרציונלי" או I Win.
כאמור, מי "שמנהל את ההצגה" במהלך הקונפליקט הוא האגו שלנו. מכוון שכך, עלינו לדבר אל "מנהל ההצגה" בשפתו – למקד את הדיוק ב"אני". זה בדיוק מה שעושה ה-I Win. כשאנחנו נמצאים בקונפליקט ועומדים לפעול – לענות לצד השני, לשלוח מייל, לעשות אסקלציה או כל דבר אחר שכולנו נוהגים לעשות במצבים הללו – מציעה גישת ה-I Win שנשאל את עצמנו שתי שאלות: הראשונה, "האם מה שאני עומד/ת לעשות יקדם אותי אל עבר השגת מטרותיי". אחרי 25 שנה אני יכול לומר לכם שב-99.8% מהמקרים תענו לעצמכם ב-"לא". שימו לב שאתם בודקים מול עצמכם מה נכון עבורכם כלומר השאלה הזו מיקדה אתכם במטרות שלכם ולא בפעולותיו של הצד השני. במידה ועניתם לעצמכם ב-"לא" לשאלת ה-I Win הראשונה, אז שאלת ה-I Win השנייה היא "מה אני צריך/ה לעשות כדי להשיג את מטרותיי?" וכאן, שוב באחוזים שמעל ה-90%, תהיה המסקנה שלכם שעליכם לדבר עם הצד השני. יזימת השיחה עם הצד השני, ושיחה היא הפעולה הבסיסית ביותר של שיתוף פעולה, נעשית ממניעים אנוכיים. האגו שלנו, זה שדרבן אותנו לעלות על רכבת "הצודק" הוא גם זה – באמצעות שאלות ה-I Win – שעוזר לנו לרדת מרכבת "הצודק" ולעלות על רכבת "החכם".