fbpx

אסף שני, גישור פנים ארגוני ועסקי, סדנאות ניהול קונפליקטים ומו"מ, ייעוץ למנהלים

כוונה לביצוע פשע

"ממש יופי" אמרתי שעה לתוך סדנת ניהול קונפליקטים בעודי סוקר את הלוח שהיה מלא בתרשימים, הגדרות ומודלים. "אבל… זה לא שווה כלום אם זה לא עובד בשטח ולכן… בואו נבחן את התיאוריה באמצעות מקרה… מהחיים שלכם!"

כמה שניות של שתיקה עד ששירי אמרה "יש לי!". שירי היא מנהלת הדיגיטל של החברה אישה דומיננטית, אנרגטית, חריפה ובהריון מתקדם.

"אני אמורה ללדת בעוד קצת פחות מחודש ותקשיבו, למצוא תנוחה שאפשר לישון בה…" פתחה שירי בעוד מבטי הנהון והסכמה של יתר המשתתפות בסדנה מלווים את דבריה. "בעלי, חמוד שכזה, נכנס למיטה שעה – שעתיים – שלוש אחרי ועד שאני מצליחה להירדם, הוא מעיר אותי… אני לא אישה רגועה בד"כ כלל אז עכשיו עם כל ההורמונים שמשתוללים אצלי בכלל…"

תכלס, כשחושבים על זה באופן קר, הפתרון די פשוט: למשל שעד הלידה, בימים שהחמוד לא רוצה/יכול להיכנס למיטה באותה השעה עם זוגתו, שיישן במיטה אחרת – בסלון או בחדר המיועד לילד. פתרון פשוט, אפילו מתבקש, נכון?

אז למה, גם בנטרול רמת הורמונים חריגה, לא הצליחו שירי והחמוד להגיע אפילו קרוב לפתרון?

כדי שקונפליקטים יפתרו, אנשים צריכים באמת לרצות לפתור אותם. הגיוני בסה"כ. מכאן, שאם קונפליקט לא נפתר אז, בסיכוי גבוה, אין באמת נכונות מצד מי מהצדדים לפתור אותו… "שניה!" תקפצו ובצדק "לא את כל הקונפליקטים ניתן לפתור ולכן 'רצון' הוא אולי תנאי הכרחי, אבל לא מספיק, כדי שקונפליקט ייפתר".

אתם לגמרי צודקים. כאשר מתגלע קונפליקט בין צדדים הנסב למשל, על צרכים, יש סיכוי שלא ניתן יהיה לגבש לו פתרון. אינטרסים שונים מצרכים מבחינה זו שאינטרסים מנוגדים יכולים להוות בסיס לפתרון, כי יש סיכוי למסחר באינטרסים בין הצדדים. צרכים לעומת זאת, חייבים להיות זהים (או לפחות קרובים) על מנת שניתן יהיה לגבש פתרון. למשל, אם אחד הצדדים בזוגיות רומנטית מפתח (או שתמיד היה לו/ה) צרכים פוליאמורים והצד השני נשאר בגדה המונוגמית, ייתכן ונפער בין הצדדים סדק שלא ניתן לגישור. במילים אחרות, על אינטרסים ניתן לנהל מו"מ על צרכים רגשיים פחות.

ועדיין, רוב הקונפליקטים היומיומיים – קונפליקטושים אם תרצו – לא מתגלעים על רקע צרכים רגשיים עמוקים ושונים ולכן, על בסיס הניסיון שלי, את רוב רובם ניתן לפתור. אם יש כאמור רצון כן מצד שני הצדדים.

עכשיו הגיע תורכם להביט נוכחה במראה. היזכרו בקונפליקט שהיה לכם לאחרונה ותבדקו, בכנות גמורה, האם באמת היתה לכם כוונה לחתור לפתרון או ש…

ל-"או ש…" יש שני רבדים: הלא מודע והממש לא מודע. הרובד הלא מודע הוא הרובד בו אנחנו כועסים על בן/בת הזוג שלנו והקונפליקט הוא שסתום פריקת הלחץ שלנו. אנחנו לרוב לא מודעים לכך שאנחנו יוצרים/מזינים את הקונפליקט בדלק רגשי ממקורות אחרים ולכן, מבט נוקב במראה עשוי להפוך את הלא מודע הזה למודע. "שניה," תשאלו "לא יותר פשוט לדבר עם הצד השני על מה שמטריד אותי מאשר ליצור קונפליקט שלא (בהכרח) קשור לנושא?…" כן רק שממתי בני אדם בוחרים בפשוט…?

הרובד הממש לא מודע הוא רובד האגו. אגו – אותה ישות מנטלית שעימה אנחנו מזדהים – מגדירה את עצמה דרך הנפרד, השלילה והמאבק ולכן מעצם הווייתה תיצור קונפליקטים. תזיזו את האגו והזזתם את המכשול העיקרי ליצירת פתרון בקונפליקטים. (אני יודע, המשפט האחרון נשמע הרבה יותר הגיוני מהמשפט הקודם בו טענתי שרוב הקונפליקטים לא נפתרים כי אין רצון אמיתי למי מהצדדים להגיע להסכמה…).

שירי ניסתה עלי את המודלים שלימדתי. זה לא עבד לה ישר אבל מכוון שהיא אישה חכמה, לאט לאט הצליחה להתיר את הקונפליקט ותוך 3 דק' מרגע שתפסה את העניין, הסכמנו היא ואני (והאמינו לי, כשגילמתי את החמוד, לא עשיתי לה חיים קלים…) שעד הלידה, אם לא ארצה להיכנס למיטה בשעה שהיא נכנסת, אשן על הספה.

בתום הסימולציה היה לשירי היתה מבט חצוי: היא היתה שבעת רצון מצד אחד ומוטרדת מצד שני. "כאילו," אמרה "אני מגלה שכשאני מגיעה עם הכוונה הנכונה, אין עלי! אני יכולה לפתור כמעט כל דבר… אז מה זה אומר עלי בפעמים שאני פחות מצליחה…?"

שתקתי. הגבות שלי שהתרוממו, ענו במקומי.

דילוג לתוכן