כל אחד ואחת מאיתנו חיי חיים כפולים. אנחנו כל כך רגילים לקיומם של שני מסלולי החיים הללו שלרוב איננו שמים לב לדואליות הזו לא כל שכן מזהים את חוסר השפיות שבה.
יש את המסלול של החיים שלנו – את "הכאן ועכשיו" – ויש את מסלול החיים של המחשבות שלנו על החיים שלנו. את הקריינות במסלול המחשבות עושה "המאמן הרוסי" – אותו קול פנימי שנוזף וגוער בנו, שאומר לנו שאנחנו לא מספיק טובים, שלא ילך לנו או שזה לא יעבוד. אם לשנייה תסיטו את תשומת הלב מהתוכן של דברי המאמן הרוסי אל האופן בו הוא מדבר, תגלו שהוא מדבר אליכם בגוף שני – "את/ה" ולא בגוף ראשון – "אני". עדות לחיים הכפולים שלנו.
תחושות של כאב, תסכול, החמצה וחרדה הן עדות לכך שאנחנו חיים את מסלול המחשבות ולא את מסלול "הכאן ועכשיו".
שני מסלולי החיים הללו נמצאים בקונפליקט, יותר נכון המחשבות נמצאות בקונפליקט תמידי עם "הכאן ועכשיו". שורשיו של כל קונפליקט שיש לנו "בחוץ" נעוצים בקונפליקט הפנימי הזה כי אנחנו מנסים לפתור את ה"בפנים" ב"חוץ". העיניים שלנו, שמסתכלות החוצה, מקרינות את הקונפליקט הפנימי על מה שהן רואות בחוץ.
בסרט "גט – המשפט של ויויאן אמסלם" (2014) אומר ששון גבאי הנפלא: "אתה צריך לבחור בין הילד שיש לך לבין הילד שהיית רוצה שיהיה לך…" אם בחרתם לחיות ב"כאן ועכשיו" ולקבל את הילד שלכם כפי שהוא, לא יהיו לכם קונפליקטים איתו (או לפחות בתדירות ועוצמה נמוכים). אם בחרתם לחיות במחשבות שלכם על הילד שלכם – להשוות באופן תמידי את המחשבה למציאות, אין לילד שלכם סיכוי… הוא לעולם לא יענה על ציפיותיו של המאמן הרוסי: הוא לא יהיה מספיק טוב, הוא יפשל ויאכזב… לעד יהיו לכם איתו קונפליקטים. "ילד" אגב, הוא כל דבר בחיינו: הזוגיות, הקריירה, מערך החברים או החיים שלנו באופן כללי.
לא צריך למות כדי להגיע לגן עדן או לגיהינום. שניהם מתקיימים בעולם הזה.
לאלו מכם שקוראים במה שכתבתי, ויתור על ניסיון לשנות, לשפר ולהתקדם אענה: "להיות נגד היא הדרך הטובה ביותר להיות בעד שהיא הדרך הטובה ביותר להיות נגד" – היכולת לקבל את הדברים היא תנאי הכרחי לשינוי, כל עוד אנחנו מתנגדים לכאן ועכשיו – מחבקים את החיים האחרים – אנחנו מונעים במו ידינו את השינוי.
"כמו שבחוץ כך בפנים" – ההתנגדות לנקודת המבט של האחר, כשיקוף של אי קבלת הכאן ועכשיו – היא שיוצרת את הקונפליקט. ולא, אני ממש לא מתכוון להבין או להסכים עם נקודת המבט של הצד השני אלא לנהל את הדברים מנקודת מוצא המקבלת את נקודת מבטו של האחר כקיימת ומכאן, ורק כך, להיות מסוגל לנהל איתו את הקונפליקט באופן מקדם.
מכאן חשיבותה של הסליחה. סליחה אמיתית מאפשרת לסולח לחזור לכאן ועכשיו כי כל עוד לא סלחנו אנחנו ממשיכים להתנהל במסלול החיים של המחשבות. הסליחה לצד השני לא נעשית מתוך כוונה להיטיב איתו אלא מתוך כוונה להיטיב עם עצמי – לאפשר לי להיכנס בשערי הכאן ועכשיו. גם להודיה יש את אותו אפקט – קבלה של הכאן ועכשיו. ("יה" הוא הכאן ועכשיו, הניצחי) שהרי אם יש לי קונפליקט בחוץ, משמע שאני במסלול החיים שלא נכון לי, אני נאבק בילד שלי במקום לחבק אותו, ולכן עלי להודות על המציאות שמראה לי את הדרך פנימה.
אני יודע, "איזייר סד דן דאן"… למאמן הרוסי, בוודאי אחרי שנים, יש כוח רב. כאן נכנסים לתמונה האנשים סביבנו. כשאנחנו נכנסים לסרט – מתנהלים במסלול החיים של המחשבות – תפקידם להניח יד, ברכות, על כתפינו ולעזור לנו לחזור לכאן ועכשיו – לחיות את החיים היחידים שתכלס יש לנו. האם אנחנו שועים או לא לעזרתם, זה כבר לגמרי תלוי בנו. "מלאכים" או "שדים" – הראשונים מכוונים אותו לכאן ועכשיו והשנים מגבירים את קולו של המאמן הרוסי – אינם יצוריים שמימיים אלא, כתלות בבחירות שלנו, חלק מ"הכאן ועכשיו".