מכירים את זה שאתם בטוחים בדבר מה – שאירוע מסוים קרה או שנתון מסוים נכון – ואחרי שטענתם בלהט דבר מה בהסתמך על הזיכרון הזה גילתם ש… אמממ כמה מביך, זה לא היה נכון…
ברור שאתם מכירים, זה קורה לכל אחד ואחת מאיתנו ולא, זה לא קשור לכך שהזיכרון שלכם לא משהו אחרי הקורנה אלא ליהירות שמאפיינת את כולנו לגבי מהימנותו של הזיכרון שלנו. כלומר, הבעיה היא לא מה שאנחנו לא זוכרים אלא דווקא במה שאנחנו בטוחים שאנחנו כן זוכרים.
אנחנו משוכנעים שהזיכרון שלנו דומה לזיכרון של מחשב מהבחינה הזו שאם הכנסנו לתוכו פריט מידע מסוים, הפריט הזה נשאר סטטי, מאוחסן במעין "כספת" שמורה כזו, אינו משתנה וזמין לנו בשנייה שנרצה לשלוף אותו מהזיכרון.
אוי, זה כל כך לא ככה… הזיכרון שלנו הוא דינמי, משתנה ונמצא בקשר עם תהליכים קוגניטיביים אחרים. כספת? יותר כמו קערת ג'לי מבעבעת. למעשה, הזיכרון נמצא בשירות התודעה שלנו שאחת ממטרותיה היא לתווך לנו את המציאות כהגיונית וקוהרנטית. לשם כך, אנחנו "משפצים" זיכרונות כדי שיתאימו ל"סיפור" שאנחנו מספרים לעצמנו על העולם סביבנו ועל עצמנו.
עד כמה נרחב "השיפוץ" שאנחנו משפצים את הזיכרונות שלנו? ובכן, זה הרבה מעבר לאיזה רמונט קטן על זיכרון קיים, זה עשוי להגיע עדי כדי יצירת זיכרונות על אירועים שלא התרחשו…
את הנושא הזה בדיוק – הדברים שאנחנו זוכרים (או ליתר דיוק 'הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו זוכרים') – חוקרת הפסיכולוגית הקונטיבית אליזבת לופטוס. במהלך השנים הארוכות שלופטוס חוקרת את נושא "הזיכרונות המומצאים" שלנו, היא גילתה בין השאר שאם אתה מספר לאדם סיפור, אשר משתלב בביוגרפיה שלו – כמו למשל שהלך לאיבוד בלונה פארק בילדותו או שמישהו שפך עליו פונץ' במסיבה – סיפור שלא באמת התרחש ושלגביו אין לאותו אדם זיכרונות, הוא עשוי לאמץ את הסיפור כזיכרון ולפתח לגביו רגשות כאילו באמת התרחש… כן, כן, סיפור מומצא שאנחנו מפתחים לגביו זיכרונות ורגשות ובטוחים שהוא אכן אירע… הזוי על גבול המטריד!
"שניה," תשאלו "אז איזה משקל יש לתחושת הביטחון שיש לנו לגבי אירועים שאנחנו בטוחים שהתרחשו…?" אני חושב שאתם מתחילים להבין לבד את התשובה לשאלה הזו…
איך כל זה קשור לקונפליקטים? קונפליקטים הם הביטוי המודרני למצבי הישרדות וחלק מהמנגנונים שמאפיינים את היערכות הגוף שלנו להתמודדות עם המצב ההישרדותי, הוא הסתמכות על הזיכרון. ההיגיון פשוט: כל אינפורמציה שעשויה לעזור לנו להבין את המצב הנוכחי באופן טוב ובעיקר במהירות, הופכת זמינה לנו ולצידה עולה גם הביטחון במהימנות האינפורמציה הזו כי הדבר האחרון שאנחנו צריכים אל מול איום זה היסוס או פקפוק. מכוון שאנחנו במצב הישרדותי, האופן בו אנחנו מעבדים את האינפורמציה הזו מוטה לכיוון הפסימי כי עדיף לטעות ולחשוב שמשהו הוא איום כשהוא אינו כזה מאשר להיפך…
המנגנון הזה "משטח" דברים פעוטים כמו דיוק בפרטים כי הי, מה חשוב יותר, לדייק בעובדות או להישרד?
זו הסיבה שבמהלך קונפליקטים אנחנו נשטפים בתחושת צדק, בטוחים במהימנות הנתונים עליהם אנחנו מסתמכים וגם ובעלי שלל דוגמאות שתומכות, כמה מפתיע, בנקודת המבט שלנו.
הבעיה עם המנגנון הזה היא שהוא מתוכנת לחשיבה קצרת טווח – התמודדות עם האיום המיידי – וההתנהלות הזו רחוקה מלתרום להישרדות שלנו בטווח הארוך. החיים, כידוע לכם, הם טווח ארוך.
"יופי," תגידו לי "ביאסת, מה עכשיו?"
ענווה, זו מילת המפתח. הדברים הם לא בהכרח כמו שאנחנו חושבים שהם והיכולת להכניס ענווה בדיוק במקומות בהן היא נעדרת (והכי נדרשת) – בקונפליקטים – היא אחד השלבים הראשונים לא רק בניהול נכון יותר של קונפליקטים אלא גם בחיים טובים ומאושרים יותר באופן כללי.