fbpx

אסף שני, גישור פנים ארגוני ועסקי, סדנאות ניהול קונפליקטים ומו"מ, ייעוץ למנהלים

הברווזון המכוער והיפרדות מקונפליקטים

בסיפור "הברווזון המכוער" של הנס כריסטיאן אנדרסן (שהוא, ברוך השם, סיפור ילדים שאין בו מוטיבים של סרטי אימה כגון אכילת תפוחים מורעלים או זקנות שרוצות לבשל ילדים…) יש רגע מכונן: הרגע בו, אחרי מסע ייסורים, מביט הברווזון באגם ורואה שהבבואה המשתקפת מולו היא של ברבור. הרגע המכונן הוא לא ברגע בו פוגשות עיניו של הברווזון את הבבואה אלא שניה וחצי אח"כ, בחלק שלא מתואר בסיפור, בו הוא מחליף את התפישה העצמית שלו מברווזון מכוער בתפישה עצמית של ברבור זך כנף.

אושרו של הברווזון לא נעוץ בכך שהפך לברבור אלא ביכולתו לקבל את השינוי. הייסורים של הברזון יסתיימו רק כאשר יהיה מוכן להגדיר את עצמו מחדש כי כל עוד הוא תופש את עצמו כברזון בכסות של ברבור, הוא יסבול מתסמונת המתחזה. (מסתבר שלא רק אנשים אלא גם ברווזים סובלים מהתסמונת הזו).

היפרדות מתבניות היא תנאי הכרחי לשינוי. רק שאיזו פעולה בדיוק עושים כדי לשחרר? – זה קצת לעשות כלום כדי שמשהו יקרה. או, במילותיה של קופירטירית שהשתתפה בסדנה שהעברתי במשרד פרסום: "זה לעשות Let go כדי שיהיה Let’s go".

גם מקונפליקטים – שהם סוג מסוים של תבניות – צריך להיפרד על מנת שהם באמת יפתרו. וב"יפתרו" אני מתכוון לפתרון שמאפשר לצדדים "להפוך דף" ולא רק "לנקות שולחן" ולשקם את הקשר ביניהם – בין אם מתוך בחירה או מתוך כורח (כי הם למשל, הורים לילדים משותפים). המושג אגב, בעולם המו"מ וניהול הקונפליקטים שמתאר את יכולת הצדדים להיפרד מהקונפליקט, נקרא "בשלות" (Ripeness).

גם היפרדות מקונפליקטים, כמו במקרה הברווזון, דורשת היפרדות "מהתמונה" שיש לנו בראש. התמונה עשויה להימצא במישור התוצאתי – לאיזו פתרון קונפליקט אנחנו מצפים – והן במישור התפישתי העמוק יותר של איך אנחנו תופשים את עצמנו.

המישור התוצאתי הוא הפשוט מבין השניים. צד יוכל להיפרד מהקונפליקט אם יסכים להיפרד מהתמונה אותה יצר לעצמו לגבי תוצאת הקונפליקט. אם צד מצפה לקבל פיצוי של 10,000 ₪ והפתרון המתגבש הוא של 5,000 ₪ היכולת להיפרד מהקונפליקט, כלומר לא רק לסיים את העיסוק הפורמלי בו אלא, בעיקר, לתת לקונפליקט לצאת לאותו אדם "מהמערכת" מחייבת קבלה מלאה של ה-5,000 ₪ והיפרדות מ"תמונת" ה-10,000 ₪.

ההיפרדות התפישתית עמוקה יותר והיא מחייבת נכונות להיפרד מהתפישה שלנו את עצמנו כמי שנמצאים בקונפליקט עם הצד השני – להיות מסוגלים לתפוש את עצמנו במצב של שלום, או לפחות במצב של "אי לוחמה" עם הצד השני לקונפליקט. מכוון שקונפליקטים נובעים "מסכסוכים פנימיים" של אדם עם עצמו כלומר, כמו מחלות, הם לא "סתם" נוצרים אלא הם תוצאה של דבר מה פנימי, היכולת להיפרד מתפישת הקונפליקט מחייבת מתן מענה ל"סיכסוכים הפנימיים" הללו.

אז איך עושים Let go ונפרדים מקונפליקטים? מגדירים את המטרות שלנו בקונפליקט הנתון, ולרוב מגלים שהשגת המטרות הללו מחייבת "חצייה של הנהר" – יזימת קשר עם הצד השני כדי לגבש פתרון לקונפליקט. היכולת לתרגל את "החצייה" הזו יוצרת, משפרת ומחזקת את היכולת להיפרד מהקונפליקט. ההיפרדות הזו – היכולת לשחרר את האחזיה "בתמונה" – היא סוג של גמישות מחשבתית, שכמו כל מיומנות אחרת, ניתנת לרכישה באמצעות תרגול. הקושי הוא, וכל אחד ואחת מאיתנו מכיר אותו, שהאחיזה שלנו בתמונה הפנימית – האגו שלנו – מציבה אתגר ומתנגדת ל"חצייה".

דילוג לתוכן