בסקאלה של 1 – נמוך עד 10 – גבוה, עד כמה אתם מחשיבים את עצמכם לרציונליים?
רוב האנשים ממקמים את עצמם בשליש העליון של הסקאלה – 7 וצפונה כזה – שזה די הגיוני, כי יש משהו לא רציונאלי בלהודות שאתה לא רציונאלי…
לתפישתי, רציונליות, כמו חוש הומור, הם דברים שאנשים אוהבים להתקשט בהם. אבל תפישתם את איכות חוש ההומר שלהם או את מידת הרציונליות שמאפיינת אותם, אינה לרוב בהלימה למצב במציאות. במילים אחרות: אני משער שההתנהלות שלכם בשטח מעידה על רמה פחותה של רציונליות מזו שאתם מייחסים לעצמכם.
הדומיין שלי הוא קונפליקטים כך שאת התזה לעיל אחקור כאן.
כשמדברים על 'רציונליות' רוב האנשים עדיין מתייחסים אליה כמילה נרדפת לקוגניציה – גישה והתנהלות שכלתניים (כשההיפך שלה הוא אמוציונליות – גישה והתנהלות מונעת רגש). זוהי אבחנה אנכרוניסטית ושגויה בעיני. אני משתמש בהגדרת הרציונליות של מקס וובר שדיבר על רציונליות אינסטרומנטלית – גישה והתנהלות תכליתית – בהתאם למטרות. אליבא דוובר, אדם ייחשב כרציונאלי אם פעולותיו מקדמות אותו באופן אופטימלי אל עבר השגת מטרותיו. לדוגמא, אם אני רוצה לצאת מהחדר ואני צועד הרחק מהדלת, אינני מתנהל באופן רציונלי. אל תיבהלו מהמילה 'תכליתית', כי להגדרתי גישה תכליתית מגדירה את המטרות בצורה רחבה: מטרות חומריות ולצידן תחושות, ערכים וכל דבר שאדם רוצה לשמור/להשיג – מוחשי או בלתי מוחשי.
חגית וחגי (או "צמד החח" כפי שהם מכונים בפי חבריהם) נמצאים בזוגיות פרק ב' כבר למעלה משנה. הכל זורם וסבבה וכיף למעט… כאשר חגית, שהיא טיפוס וורבאלי ואסוציאטיבי, מזכירה גברים ממערכות יחסים קודמות… כשזה קורה חגי נכנס לסרטים. בני הזוג דיברו בנושא מספר פעמים, חגי שיתף כי הוא מרגיש שחגית לא רגישה ולא מתחשבת בקושי שלו… "מה הבעיה שתסנני קצת…?" שאל אותה.
חגית הבטיחה למעט להזכיר את "עברה" אבל התעקשה שלא להזדקק "לשקול מילים" – "אני רוצה לדבר בחופשיות" אמרה "כמובן, תוך התחשבות ברגשות שלך ומבלי להעלות "סתם" שמות שלא לצורך…".
לפני כמה ימים היה פיצוץ סביב הנושא הזה: חגי, שנמצא בתהליך של שינוי כיוון מקצועי, שיתף את חגית בתחושה שהגיע ל'דד אנד' וחגית, אחרי שעודדה וחיזקה אותו, אמרה לו שלאחיו של דרור, בן הזוג הקודם שלה, יש חברה לאבחון והשמה ושהוא נחשב ממש טוב ושאולי יפנה אליו… חגי נפגע עמוקות, גמגם משהו על כך שצריך קצת זמן לעצמו וניתק מגע.
אחרי יומיים של ישיבה "בבונקר" הרים אלי חגי טלפון.
הדפוס "הרגיל" להתנהלות בקונפליקטים היא לכעוס על הצד השני בפניו ( = תקיפה) או לכעוס עליו שלא בפניו ולהתרחק ממנו/ה ( = בריחה). כמובן שיש רגשות נוספים פרט לכעס שעשויים לעלות – עלבון, אכזבה או פגיעות – שיקבלו ביטוי כ"תקיפה" או כ"בריחה" בהתאם ליכולת העימות ומבנה האישיות שלכם.
על הסיבה שהרגשות הללו עולים כתבתי בפוסט 'מקור הבאסה בקונפליקטים' וההתנהלות שנובעת מהם היא המקור להתנהלות הלא רציונלית בסביבת קונפליקטים. התהליכים הקוגניטיביים – רגשיים שאנחנו עוברים בקונפליקטים גורמים לנו להתנהל באופן שמחבל לנו. קראתם נכון, זה לא הצד השני, זה אנחנו שמחבלים לעצמנו…
חגי שיתף אותי בסיפור. "ניכר שאתה מאוד פגוע" אמרתי לו. חגי, שהוא לא מהדברנים הגדולים שפך, מה זה שפך… הקשבתי לו ובתום דבריו אמרתי לו "אתה אומר שאתה רוצה שלא יכאב לך, שהמקום 'הזה' לא יודלק. "נכון!" אמר חגי. "טוב," אמרתי לו "ומה עוד אתה רוצה?" חגי השתהה שניה ואמר "לשמור את חגית בחיי..". שיקפתי לו את שני הדברים שהוא רוצה להשיג – שלא יכאב ולהישאר עם חגית – ושאלתי "מה עוד?" חגי חשב כמה שניות ואמר "שמע, אני מבין את הצד של חגית… גם אני לא הייתי רוצה לשקול מילים או לחשוב לפני שאני אומר משהו… אבל… אבל איך עושים את זה בלי שזה יכאב…?"
שנינו שתקנו כמה שניות.
"תסתכל על האופן בו אתה מנהל את הדברים כרגע ותשאל את עצמך אם זה הנתיב הנכון עבורך להשגת כל הדברים שאמרת שאתה רוצה להשיג" אמרתי לחגי.
אחרי כמה שניות של שקט אמר חגי בקול חלש "אני לא על הנתיב"… "אז…" שאלתי אותו, "מה אתה צריך לעשות כדי לעלות על הנתיב שייקח אותך לאן שאתה רוצה להגיע?"
"להתקשר לחגית ולדבר…" אמר חגי "מהבונקר שאני נמצא בו, בטח לא אשיג כלום…" ("וכנראה אפילו תהרוס…" חשבתי לעצמי בלב).
לאור הסיפור של "צמד החח", תבחרו קונפליקט שיש/היה לכם עם בן/בת הזוג, הילדים, בני משפחה, לקוחות, עמיתים, מי שתרצו… – איזה ציון בסקאלה של 1 – נמוך, 10 – גבוה, הייתם נותנים לעצמכם על ההתנהלות שלכם באותו קונפליקט? עד כמה המספר הזה נמוך מהמספר שנתתם לעצמכם כשהתחלתם לקרוא את הפוסט הזה…?
אפלטון הגדיר "חכם" כמי שאינו מדמה עצמו לדעת את שאינו יודע. בכך שאנחנו חושבים שאנחנו רציונליים אנחנו בעצם טיפשים. פעמיים.