"למי שמאשים אחרים יש דרך ארוכה במסעו. מי שמאשים את עצמו עשה את מחצית הדרך. מי שאינו מאשים כלל, הגיע" ~ פתגם סיני
אדם אחראי הוא אדם הדואג (במובן של taking care) לדברים שלו. חשבו על כל הדברים להם אתם מוסיפים את המילה 'שלי' – הגוף שלי, מערכות היחסים שלי, הקריירה שלי, הקהילה שלי וכו' – לכל אלו אתם אחראיים. ככל שיותר אנשים מוסיפים לאותו הדבר את המילה 'שלי', האחריות מתחלקת, ולכן מידת האחריות שיש לכם על הקריירה שלכם גדולה ממידת האחריות שיש לכם, למשל, על כדור הארץ.
למעט סוציופתים, שלא מסוגלים לחוש אשמה, כל בני אדם יחושו אשמה, ולו לזמן קצר, אם יראו קשר סיבתי בין הפעולה שעשו (או לא עשו) לבין התוצאה המצערת שקרתה. המילים "ולו לזמן קצר" חשובות מכוון שברגע שעולה תחושת האשמה נפתחים שני נתיבים: התבוססות באשמה ולקיחת אחריות.
בנתיב ההתבוססות באשמה האירוע "נדבק" אל העצמי – "אני לא בסדר", "זה כל הזמן קורה לי" וכו'. האדם נעשה קורבן של האירוע מכוון שתוצאות האירוע מעוררות את האמונות המגבילות שלו מה שיעורר דינמיקה של הלקאה עצמית, רגש של חרטה ואת "חברתה" הטובה של האשמה: הבושה.
הנתיב השני הוא נתיב האחריות בו הרגש אינו נדבק אל העצמי אלא עובר דה-פרסונליזציה. ההפרדה הזו היא המאפשרת את לקיחת האחריות והיציאה לפעולה שנובעת ממנה.
במילים אחרות, אשמה מבוססת על התפישה "אני לא בסדר" ואילו אחריות מבוססת על "הפעולה שעשיתי לא בסדר" – כלומר ההפרדה בין ה"אני" לבין "הפעולה" היא תנאי הכרחי להתמרת אשמה לאחריות.
כלומר, אשמה היא פרסונלית ומכוונת עבר ואילו אחריות היא דה פרסונלית ומכוונת עתיד. אחריות מאפשרת ריפוי ושחרור של האמונות המגבילות ולכן מובילה לתחושה של התפתחות ומימוש עצמי ואילו אשמה מחשקת ומחזקת אותן ולכן יוצרת ומזינה תחושת אומללות – אחריות מרחיבה, אשמה מצמצמת.
אשמה תוביל לתקיעות ולאי פעולה ואילו לקיחת אחריות תוביל לפעולה מתוך רצון לתקן ולפצות. לא ניתן לזהות לקיחת אחריות על בסיס הפעולה, כלומר אדם שמתפטר מתפקידו לאחר שכשל, לאו דווקא עושה זאת כתוצאה מלקיחת אחריות אלא, למשל, מתוך לחץ ציבורי שמופעל עליו להתפטר. מה שכן, אי יציאה פעולה בהכרח מעידה על אי לקיחת אחריות מכוון שהביטוי המעשי לקיומה של אחריות היא הפעולה.
במקרים של "פשלות" יומיומיות יכולה ההתמרה הזו להיות מלאה, כלומר האחריות תעלים לגמרי את האשמה אך במקרים בהם הנזק שנגרם גדול, יש ויישאר גרעין של אשמה גם לאחר שנלקחה אחריות כך שההתמרה לא תהיה מלאה.
האם אשמה היא תנאי הכרחי להיווצרות אחריות? לדעתי זו שאלה פחות חשובה. אפשר לטעון ב"כן" ואנשים שאינם חווים אשמה פשוט חווים אותה לזמן כה קצר ומתמירים אותה במהירות לתחושה חובה או רצון לתקן כך שאינם חווים את האשמה. יכול להיות שלכך התכוון ח"כ אמיר אוחנה אשר, לאחר אסון מירון, אמר: "אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה". אוחנה בכל מקרה לא עשה כל פעולה, בין אם לפני פרסום דוח ועדת החקירה במרץ השנה ובין אם לאחריו, ולכן בכך שלא פעל בהכרח הוכיח שלא לקח אחריות על מעורבותו באסון.
הנקודה החשובה יותר בעיני היא המודעות לקיומה של הצומת שני הנתיבים: התבוססות באשמה ולקיחת אחריות. היכולת לזהות את הצומת הזו תאפשר, במידה וזו לא תקרה באופן אוטומטי, את ההתמרה של האשמה לאחריות – בחירה בין הדלת עם המדרגות שמובילות למטה לבין זו עם המדרגות שמובילות למעלה.