- "אני נמצא בתקופה מאוד מאתגרת," פתח גדעון, מנהל פרויקטים בחברת בנייה מוכרת, את פגישת הזום שלנו. "בחודשים האחרונים הלחץ עלי גדל וכמות הקונפליקטים שאני צריך לנהל, עלתה בהתאם… העניין הוא שלי אין אגו, אז אני לא נכנס עם אנשים למלחמות מיותרות…"
- חייכתי ועניתי לו "האמירה 'אין לי אגו', היא מה זה אמירה של אגו…"
- גדעון שתק. הבעת הפנים העידה שבאופן מוזר הוקל לו. "קיוויתי שמישהו כבר יאמר לי את זה, כי האמת שכבר שנים משהו במשפט הזה, מרגיש לי לא נכון…"
כשאומרים לנו 'אגו', רובנו מדמיינים אדם שחרד לכבודו, יהיר ורגיש לכל אמירה שיש בה ניחוח אישי. זה אכן אחד המופעים של אגו בדיוק כמו שהאמירה "זה בסדר, אני אשב לי לבד בחושך" היא מופע אחר שלו.
אגו הוא הביטוי האישיותי לחסך בתפישת העצמי. אגו הוא מעין טבעת שבאה לגונן על אותם מקומות בתפישה העצמית שלנו שמערבים "אני לא ___" למשל, תפישה עצמית של "אני לא חכם/ה" עשויה להוביל להתנהגות יהירה של "אני יותר חכם מכולם" או דווקא להתנהגות הפוכה של האנדר דוג הקורבני. מכוון שמהותו הוא הגנה, האגו מאוד חרד לגבולותיו ומגדיר את עצמו דרך המאבק והנפרדות – כי רק "בשעת מלחמה" יש משמעות לגבולות. חווית הבדידות שכולנו מרגישים קשורה למאפיין הזה של האגו כמו גם קיומם של הקונפליקטים בחיינו.
הצורך האנושי להיות צודק, להחזיר לצד השני או לשלוט עליו הם תוצר של פעולה מ"תודעת אגו", פעולה שדומה ל-"מדורה של נייר עיתון" – נותנת אש (= סיפוק) רגעיים ומהר מאוד משאירה אותנו בחושך ועם ידיים מפויחות (= מפסידים ובתחושה מחורבנת).
גדעון היה צריך להסביר לעצמו למה קשה לו להתעמת עם אנשים, ולכן גיבש לעצמו פילוסופיית חיים של "אין לי אגו" – משמע "אני מעל הסיטואציה הנחותה הזו של מאבקים". הכל קשור לצורך הכל כך אנושי והכל כך חזק של להיות צודק – כשיש התנגשות (דיסוננס) בין תפישתנו את המציאות לבין איך שאנחנו תופשים את עצמנו, אנחנו לא יכולים אלא ליצור התאמה בין עולמנו הפנימי לחיצוני ולכן "ניישר" את הדברים בכך שנשנה את תפישתנו את המציאות או את תפישתנו את עצמנו. כשגדעון אימץ לעצמו את הנרטיב "אין לי אגו" הוא החזיר לעצמו את האיזון הפנימי שמאפשר לו לא להתמודד עם הקושי שלו להתעמת עם אנשים וגם להרגיש טוב עם כל העניין כי מצא לעצמו הסבר שמוציא אותו טוב.
תכלס, אנחנו בונים לעצמנו תפישה עצמית בהתאם ליכולות, ובעיקר בהתאם לחוסר היכולות, שלנו.
הרצון שגידעון הביע – כמו ב"קוסם מארץ עוץ" שמישהו יזיז כבר את הווילון ויחשוף את האיש הקטן שנמצא מאחוריו – מכונה בפי "הקרטון בפה". אנחנו נכנסים למסעדה, מזמינים מהתפריט ואז, במקום לאכול את הדבר האמיתי, אנחנו אוכלים את התפריט. התפריט הא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמו ("אין לי אגו") והאוכל הם החיים עצמם (בהקשר של גדעון: התמודדות עם קונפליקטים שנדרשת לפעמים כדי לממש את עצמנו). בגיל מסוים, בסביבות אמצע שנות ה-40 או לקראת שנות ה-50 טעם הקרטון בפה כל כך חזק שנמאס לנו. זה משבר "אמצע החיים" שמהווה משבר מכוון כי בפעם הראשונה אנחנו מודעים לעד כמה האכלנו את עצמנו ואת העולם סביבנו בסיפור שבנינו לעצמנו במקום לחיות את החיים עצמם… הכאב שבתחושת ההחמצה, טעם הקרטון בפה, מאיץ בנו להתעורר.
לואי ברנדייס, שופט ביהמ"ש העליון האמריקאי אמר, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר." המשפט של ברנדייס נכון גם בהקשר של אגו שאינו יכול להתקיים באור האותנטיות. ולכן השלב הראשון של גדעון ביכולתו "להפסיק לאכול תפריטים", הוא להכיר בסיפור שהוא מספר לעצמו, להזיז את הסיפור הזה הצידה ולהתחיל לחזק את יכולת העימות שלו.
- "כן, ללא ספק החזות שיצרת לעצמך של 'פושר' רציני, המשימתיות שלך וחוסר הנכונות שלך לוותר מסתירים היטב את הקושי שלך להתעמת עם אנשים מצד אחד אבל מצד שני גם הפכה אותך למנהל פרויקטים מעולה" אמרתי לגדעון אחרי כמה שניות של שתיקה.
- "אז מה עכשיו?" שאל גדעון.
- "עכשיו, כשהשלמת את השלב הראשון של התייצבות מול המראה, הסטת "הסיפור" ועמידה מול הקושי שלך, נפתחת הדרך לחיזוק יכולת העימות שלך".
- גדעון שתק.
- "אז יאללה, תביא מקרה ובוא נתחיל ללמד אותך איך מתעמתים עם אנשים" אמרתי בחיוך.
- גדעון חייך ואמר "אז ככה, יש את צחי, שלפני כמה ימים…"